תרבות פרלמנטרית

לכן, חייבת הכנסת למצוא, בהסכמה כללית, דרכים לשיפור רמת הדיון במליאה: מצד אחד למנוע הפרעות מוגזמות לדוברים ומצד שני לחייב את הנואמים מעל הדוכן להתייחס לנושא שבדיון בצורה עניינית.

אין רע בסגנון פרלמנטרי חד אם התוכן של הדברים כבד.

אמנם בעקבות ההתדרדרות החמורה של הדיון הפרלמנטרי בשבועות האחרונים ייראה כל ניסיון נוסף לעצור אותה נאיבי וחסר סיכוי-

אך דווקא הנחה זו היא הדוחפת אותי לא לוותר ולחזור ולנסות להחזיר את הדיונים בכנסת, גם בנושאים הרגישים והחריפים ביותר, למתכונת סבירה של תרבות דיבור והקשבה.
מראש ברצוני להסביר, שאין בכוונתי לעמעם את הניגודים הרעיוניים ואת הצגתם במלוא עצמתם. ההפך- את התפיסות הרעיוניות והארגוניות יש למקד ולהבהיר באופן חד-משמעי, למען יידע הציבור מי חושב מה ומדוע.

הבעיה העיקרית בחוסר התרבות הפרלמנטרית היא, שבמקום לדון בנושאים הנדונים, נטפלים לרכילויות, השמצות וטענות שאינן קשורות כלל לנושא הנדון.

הדוגמאות האחרונות מדברות בעד עצמן: בעת הדיון המדיני לפתיחת מושב הכנסת הקדיש ראש הממשלה את עיקר הזמן לחשיבות השבת ובדברי תשובתו למתדיינים,
שבעת נשיאת דבריהם לא נכחו באולם המליאה, ( לא הוא ולא שר החוץ ולא שר הביטחון) , כוונו מרבית דבריו להתנצחויות אישיות מפלגתיות, שאין בינן ובין נושאי המדיניות ולא כלום.

בהצעת אי האמון לכנסת על ידי המערך בעקבות מה שנראה בעיניו ככישלון המדיניות הכלכלית, ועל כך נסבו דבריו העיקריים של יושב ראש מפלגת העבודה, שמעון פרס, השתנה הנושא המרכזי בדיון לכלנתריזם וניתוח אופי של אנשים- אפילו על ידי שר האוצר- מה עוד שבמרבית הדיון הוא לא נכח כלל באולם.

הסיבה העיקרית לתופעה זו היא חוסר הסובלנות לביקורת עניינית וחוסר נכונות או יכולת להתמודד בתחום הערכי. עקב כך נראית בעיני חברי כנסת וממשלה רבים כל הערכה שונה משלהם כפגיעה אישית בהם או בגידה במדינה והסתה נגדה.

מכיוון שבוועדות הכנסת אנו כן דנים בנושאים השונים ברצינות, אם כי תוך חילוקי דעות, אני משוכנע שצריך לעשות כל מאמץ לעשות זאת גם במליאה- אם כי הרגישות הציבורית והתקשורתית הנה הרבה יותר גדולה, דא עקא- היא היא המחייבת!

בתקופה שבה הנהיגה תנועת העבודה את המדינה בדרך ואת המדינה, האשימו אותה בהרבה טעויות ו"בגידות":
ההסכמה לתכנית החלוקה נראתה בעיני אנשים מסוימים שואה וסיכון לאומי.
הנסיגה מסיני אחרי מערכת קדש 1956 זכתה לקיתונות של שופכין כהפקרת הביטחון וכפגיעה בתהליך הלאומי שלנו לגידול והתבססות.
מדיניות מאוזנת כלפי הטרור הפלשתיני הוצגה כמפקירה את דמנו ומסכנת את תושבינו.
הסכמי ההפרדה והביניים אחרי מלחמת יום הכיפורים תוארו כחבלה בקיומנו.

אם צדקו טענות אלה או לא- תשפוט ההיסטוריה, אך הן נאמרו ונשמעו!
למרות אי הנוחות הרבה שבהן, אינני זוכר, לפחות בשנות כהונתי כרמטכ"ל, שהמשמיעים אותן הוצגו כמסיתים, מוכרי ישראל, מסייעים לאויבי ישראל ובוגדים.

היום קיים אמנם כביכול קושי אובייקטיבי בעימות הדעות והעמדות: הממשלה מציגה התנהגות וגישות קיצוניות והאופוזיציה הראשית, מצדדת בהשקפות העשויות להראות יותר מתונות. מכאן, שבראיה פשטנית, עלולה כל ביקורת של האופוזיציה להיתפס כסיוע לגורמים חיצוניים, הטוענים אף הם כנגד הממשלה. גישה זו פסולה מעיקרה, שכן זו דרכה וזה טעמה של דמוקרטיה- עימות גלוי ופומבי בין השקפות! אך יתר על כן- ניתן להצביע על תופעות רבות בתחומי פנים, ביטחון וחוץ, שהביקורת המתונה נוסכת בהם איזון ושיקול דעת נוסף לתהליך קבלת ההחלטות ובכך אף תורמת ישירות ובאופן מידי לטובת המדינה והעם- הן לעצם העניין והן בדימוי שלנו כלפי פנים וכלפי חוץ.

ברצוני לתת דוגמה אחת להמחשת המישורים השונים שבין דברי הביקורת ובין התשובה עליהם. בעת הדיון בכנסת על הצעת אי אמון של סיעת "חדש" בממשלה, אשר בה נמנע המערך, מתחתי ביקורת חריפה על מדיניות הממשלה בתחומי מדיניות חוץ וביטחון:

האשמתי את הממשלה בערעור ובהחרפה מיותרת של היחסים עם הערבים ביהודה ושומרון ובעזה ועם הדרוזים ברמת הגולן. האשמתי את הממשלה שבמדיניותה הבלעדית לשלום חוזי כולל, גרמה בסופו של דבר לפינוי בלתי מוצדק של מאחזינו ההתיישבותיים והביטחוניים בסיני.
האשמתי את הממשלה בעיקור השלום ובסיכונו על ידי תרומה להשהיית שיחות האוטונומיה.
האשמתי את הממשלה שעל ידי הצהרות על ריבונות ישראלית עתידה ביהודה, שומרון ועזה, ועל ידי התנחלות בלתי מבוקרת היא מצמצמת את חופש הפעולה המדיני שלנו וסוגרת אפשרויות לדו קיום הדדי בכבוד עם שכנינו.
האשמתי את הממשלה שעל ידי משא ומתן חפוז ובלתי מחושב היא הפכה את ההתיישבות הביטחונית בפתחת ימית ל"מכשול לשלום" כביכול.
האשמתי את הממשלה שהיא חוזרת על שגיאות שעשתה בסיני גם ביהודה ובשומרון ובכך היא מסכנת את אחיזתנו גם בהם- כולל בתחומי ביטחון.
האשמתי את הממשלה שעל ידי מכלול צעדים והצהרות, היא עלולה לגרום לקיפאון בתהליך השלום וההסדרים, אשר יפגע בהישגינו בעבר ויעורר מתחים מיותרים בעתיד.
האשמתי את הממשלה שעל ידי מדיניותה ביהודה, שומרון, עזה ורמת הגולן היא העמידה את צה"ל במצבים, שמוטב להימנע מהם ומהשלכותיהם.
האשמתי את הממשלה בסילוף ערכי היהדות והמוסר שלה ביחס לאילוצי המציאות.

אם צדקתי בהאשמותיי אלה ואם לוא- ולי אישית אין כמובן ספק באמיתותן- אי אפשר היה לשפוט, כי לא שמענו בדברי התשובה אליהן אפילו התייחסות ערכית אחת. על מנת לדייק בדברי עיינתי מחדש בפרוטוקול של הישיבה ואני מציין להלן את ההערות אשר נשמעו הן כקריאות ביניים והן מעל הדוכן:

ח"כ אולמרט:
כבר נכשלת פעם בהערכה שלך עם סאדאת (עובדה שלכשעצמה אינה נכונה)- לכן אל תהיה כל כך בטוח בעצמך.
אתה עושה חשבון אישי עם שר הביטחון (בשעה שרב הויכוח היה עם ראש הממשלה).
אתם מפגינים חוסר אחריות לאומית.
אתם מקעקעים את עמדות הממשלה.
אתם נותנים גיבוי לגורמים שמאשימים את ממשלת ישראל.
אתם תורמים לשבירת ההסכמה הלאומית וערעור כושר העמידה שלנו.
אתם הפעלתם כוח בשטחים.
אם המערך נגד האוטונומיה- תגידו.
מה שמותר לחבר הכנסת גור לומר- מותר גם לנשיא מובאראק.
אתם הייתם שותפים לפינוי סיני.

ח"כ שיפמן:
אם כך- למה מצביעים בצה"ל יותר לליכוד? (על זאת עניתי בחריפות שאין בשום אופן לערב את הצבא בפוליטיקה).

ראש הממשלה:
רצו לפטר אותך.
אני יכול להזכיר מבצע מסוים שהייתי צריך להפסיק…
חרגת מסמכותך.
(הערות אלה של ראש הממשלה נאמרו ללא הסברים- כביכול טמון בהן מי יודע מה. אולם אני יודע מה והזמנתי את ראש הממשלה לדון עליהן בפומבי).

אולם מעבר לעובדה שלא זכינו לשמוע הסבר ולו הקטן ביותר על מדיניות הממשלה, ומעבר לניסיון להשתמש בצה"ל לצורך ויכוח פוליטי פרלמנטרי, ומעבר לאתיקה הפגומה של ראש ממשלה כלפי רמטכ"ל בנושאים שאין דנים בהם בציבור- ואפילו נניח שבחלק מתזכורות העבר יש אמת מסוימת- ניצבת התופעה הבלתי נסבלת של ווכחנות עקרה במקום דיון ענייני – אם כי חריף ונוקב.

חייבת האמת להיאמר, שגם מוסד קריאות הביניים מנוצל לעתים קרובות בהגזמה.
דבריהם של דוברים מרכזיים, כולל ראש הממשלה ושרים, משוסעים בהפרעות בלתי פוסקות ואין כמעט אפשרות לסיים נאום באופן שניתן להבינו.

לכן, חייבת הכנסת למצוא, בהסכמה כללית, דרכים לשיפור רמת הדיון במליאה: מצד אחד למנוע הפרעות מוגזמות לדוברים ומצד שני לחייב את הנואמים מעל הדוכן להתייחס לנושא שבדיון בצורה עניינית.
אין רע בסגנון פרלמנטרי חד אם התוכן של הדברים כבד.