"שלום קר" – בוטרוס ראלי / ידיעות אחרונות 11.3.83

לכן חובה על מצרים וישראל, המובילות את תהליך השלום במזרח התיכון, לעשות כל מאמץ אנושי ולאומי על מנת לא להתדרדר משלום קר אל מלחמה קרה או חמה, אלא לחזור ולחמם את ניצני ההסכמה ולהצמיח את עץ השלום.

יש להניח שהמטבע הלשוני החדש – "שלום קר"- אשר הוטבע על ידי שר החוץ המצרי בוטרוס ראלי- בתארו את אופיו של השלום הנוכחי בין ישראל ובין מצרים- יצטרף בראש וראשונה אל המונח התאום שלו – "מלחמה קרה"- אם כי הלה נולד כבר לפני שנים רבות- בשלהי מלחמת העולם השניה.

בקצב המטורף של עולמנו המדיני המשתנה, קשה לי למצוא נושא קורץ יותר לתלמידים באסטרטגיה וביחסים בין לאומיים, מאשר ניתוח והשוואה בין שני מונחים כאלה על מנת להגדיר עד כמה הם דומים האחד למשנהו ובמה הם נבדלים- אם בכלל.

אולם אותנו, הישראלים, מעניינת בעיקר לא המשמעות התיאורטית של "שלום קר" אלא מהי ההשלכה הישירה של שלום מסוג זה על היחסים המעשיים שבין מצרים ובינינו. שכן, אם תהליך השלום והסכמי קמפ דייויד התאפשרו רק על בסיס של התחממות הדדית בין המדינות, מותר לנו לקבוע שגם התקררותם נובעת מההתנהגות של המצרים ושלנו כאחת, והתוצאות החמורות הנובעות מכך יהיו אף הן הדדיות.

לכשעצמי, פקפקתי מן הרגע הראשון של יוזמת סאדאת בחודש נובמבר 1977 ביכולתם של שני העמים לממש במהירות כה רבה ובקפיצת דרך כה גדולה את השילוב הנכון והמאוזן בין שאיפותיהם לשלום מלא וחם מחד ובין האילוצים והאינטרסים הקרים הסובבים אותם מאידך. בעוד שהאמנתי בכל ליבי, שתהליך ההסכמים בו התחלנו אחרי מלחמת יום הכיפורים, הנו בר סיכוי טוב להצלחה ולהגשמה ואם נתמיד בו תוך התבססות על עוצמתנו הלאומית ועל נכונותנו לויתורים ולפשרות הוא יביא אותנו לדו קיום בשלום עם שכנינו, התקשיתי להאמין שביקור אחד ולו גם של נשיא מצרי ולו גם המוצלח ביותר, עשוי אמנם להרוס במחי יד את הקירות העבים של חשד הדדי וחוסר אמון, אשר התרוממו בין העמים משך שנים כה רבות של עימותים רוחניים, מדיניים וצבאיים.

מה עוד שבעצם היחסים בינינו ובין מצרים אין שוויון הדדי מלא, שכן עבור מצרים היתה ישראל היריב היחידי וההסדר אתנו שחרר את מצרים מהעימות הצבאי באופן מוחלט, ואילו מנקודת ראות ישראלית, מצרים הנה רק חלק מהעולם הערבי וההסדר אתה בלבד משאיר עדיין חללים מסוכנים רבים ביחסינו עם שכנותינו האחרות. לכן, בעוד שעבור המצרים, לאחר שקיבלו בהסכם השלם את כל סיני חזרה, אין חשיבות עליונה לתוכן האחר של יחסי השלום- הרי בשבילנו הם היו והנם העיקר, והצטננותם מאיימת בדלקת ריאות על כלל השלום עם שאר שכנותינו ומותירה אותנו עם חום גבוה על אבדן שטחי ביטחון וישובים ועם תקדימים מסוכנים של נסיגה לגבולות פחות בטוחים.

המלחמה החמה בלבנון ציננה את הנורמליזציה עם מצרים וקרבה אותנו עוד יותר לנקודת קיפאון, אשר בלוא הכי לא היתה כה רחוקה בעקבות המבוי הסתום בשיחות האוטונומיה והעימות בעניין גורלה של טאבה. התקשורת המצרית משך חודשי המלחמה, הצטיינה בחריפותה ויצאה דופן בביטוייה הארסיים האנטי ישראליים.

נראה שפרט לתיירות הישראלית למצרים ולסיני לא נותרו כמעט צינורות פעילים אחרים של אויר טרי לגוף המתנוון של הנורמליזציה. מגעים תרבותיים טרם החלו ומעט היחסים הכלכליים והמשרדים המטפלים בהם חוסלו, אם לא להלכה הרי במידה רבה למעשה.
אפילו השגריר המצרי טרם הוחזר לישראל והבניין החגיגי בהרצליה ניצב יתום ושומם.
זוהי מהותו של "השלום הקר" – והוא אפור, מעיק ומכביד!
אולם, עם כל חומרתו, ואסור בשום פנים ואופן לזלזל בפוטנציאל המסוכן הטמון בו, עדיין אין הוא "מלחמה קרה", וחובתנו, כמו גם חובת המצרים, למנוע, כמעט בכל מחיר, התדרדרות אליה!

מלחמה קרה משמעותה מרוץ חימוש ישיר ובלתי פוסק ודו-שיח בין-לאומי בשפת הכוח הברוטאלי והאיום הצבאי המתמיד. ברקע של כל מגע דיפלומטי ודין ודברים מדיני, ניצב החשש מהונאה אסטרטגית ומניצול כוחני תוקפני של כל אות רצון טוב המתורגם כחולשה.

מי לא זוכר את ההמלצות הנואשות כמעט, של מפקדים אמריקאים בכירים להנחית על הסובייטים מלחמה מונעת, ואפילו גרעינית, במגמה למנוע התחזקותה של ברית המועצות ועליונותה הצבאית המפחידה בעתיד?

כמה מלחמות קונבנציונאליות אזוריות שטפו את העולם כתוצאה מהחשד ההדדי שבין המעצמות הגדולות וחוסר יכולתן, כתוצאה מכך, לנסות וליישב מחלוקות ועימותים בדרכי משא ומתן והסדרים, שיפתרו את הבעיות האזוריות האמיתיות מחד ולא יסכנו את האיזון הבין-מעצמתי הרגיש והמסוכן מאידך?

לעולם לא אשכח את דבריו של עיתונאי אמריקאי, מומחה עולמי לסין העממית, בעת ביקורו על אחד הרכסים של רמת הגולן בעת שירותי כאלוף פקוד הצפון. בעודי מסביר לו את הבעייתיות הישראלית סורית, הוא התפרץ לפתע לדברי ואמר: באביב הקרוב יתקפו הסובייטים את סין. מדוע? שאלתי. מפני שסין מתעצמת בטילים עם פצצות גרעיניות וברית המועצות אינה יכולה להרשות זאת. במצב כזה, הוא הוסיף, ברית המוצעות מוכרחה להקדים ולצאת למתקפה אטומית, עם כל הסיכונים הכרוכים בכך, אך במגמה למנוע איומים גדולים מאלה בעתיד.

פקיסטן עומדת להגיע בשנה הקרובה למצב מתקדם של פיצוץ גרעיני הנקרא בפי אנשי המקצוע בעולם- אופציה אטומית. אולם המזרח התיכון שבע קרבות וקורבנות, אינו זקוק למציאות גרעינית דווקא על מנת להתעורר ולהבין שאסור בשום פנים ואופן להתדרדר למצב של מלחמה קרה ולו גם קונבנציונאלית, ולו גם אזורית ומוגבלת. האם לא די לנו בסכנה הטמונה במתח המלחמתי שבינינו ובין סוריה בעזרת רוסיה?

לכן חובה על מצרים וישראל, המובילות את תהליך השלום במזרח התיכון, לעשות כל מאמץ אנושי ולאומי על מנת לא להתדרדר משלום קר אל מלחמה קרה או חמה, אלא לחזור ולחמם את ניצני ההסכמה ולהצמיח את עץ השלום.