צבא – סוריה

מתוך יום העיון השנתי – יד דוד אלעזר. 1983.

אין זה אלא אופייני שכאשר יפי הנפש מצד אחד נוכחים שאין הם זוכים לתגובה של יפיפיות נפש מהצד השני הם מגיעים כמעט לכלל ייאוש. מאידך, הקיצוניות שבתפיסה מיליטנטית לגבי כל השכנים ובעיקר הסורים, הטוענת לפתרונות כוחניים בלבד, יכולה להביא למבוי סתום מן הצד השני. לכן אין לנו אלא לנסות ולצעוד באמצע וזו אמנם לפי דעתי הדרך הנכונה.

כמוך גם אני מעריך שהמלחמה שלנו בסורים במסגרת מלחמת לבנון היתה שגיאה מדינית אסטרטגית ממדרגה עליונה ולטווח ארוך וזאת בנוסף לכך שהיא סגרה במידה רבה אופציות גם לזמן הקצר. צריך להודות שזה לא מקרה יחיד, במדיניות שלנו של השנים האחרונות מדיניות שאם צריך לכנות אותה במכנה משותף, היא מדיניות של סגירת אופציות על ידי העמדת דרישות אולטימטיביות וציפיות מוחלטות שבעקבותיהם באים ויתורים מקסימליים ו/או אכזבות שמביאות למצב הרוח קרוב לייאוש….

לפי דעתי השאלה האם סוריה הינה מדינה מיליטנטית או לא, והאם סוריה עקשנית או לא, אלה אינם דברים שתלויים בנו, זהו אופים נניח. העובדה הקובעת היא שסוריה היא מדינה שכנה והאינטרס העליון של מדינת ישראל הוא להגיע למערכת יחסים כזו עם סוריה שמנטרלת עד כמה שאפשר את סיכוני המלחמה ויוצרת בינינו מצע של דו קיום. האם מודל כזה של דו קיום הוא אפשרי למרות קיצוניותם? לפי דעתי בהחלט כן. ואני אנתח במידה מסוימת את הדברים האלה.

בכדי להגיע להסכם בין יריבים, לא כתוצאה ממלחמה אלא בדר משא ומתן, כל צד צריך לצפות, ולקבל, את מה שנראה בעיניו הכרח מוחלט לקיומו מבחינת ההרגשה הלאומית ומבחינת האילוצים הביטחוניים. במקביל ובאותה מידה הוא צריך להיות מוכן לוותר בכל מה שאיננו כלול בהגדרה של הכרח הקיום מפני שיש יסוד ויש בסיס להמשכיות של דו קיום רק אם אמנם כל צד חש שהוא קיבל, אם לא 100% שמגיעים לו הרי לפחות חלק גדול מהם, שבלעדיו ממש אי אפשר. אני קובע שמצב כזה אפשרי, אם שני הצדדים יחשבו במונחים של התדברות בתנאי 1983 (האמת שזה נכון מאז 1974) ואם ינסו לחפש לא את האלמנטים של ההתמודדות והעימות אלא את הפתחים ואת הצהרים להתדברות ואם יסכימו לשוחח במונחים של פשרות ולא במונחים של הישגים אבסולוטיים.

צריך לזכור שהרבה שנים, היה עוד מודל במזרח התיכון, המודל של מלחמה להשמדת ישראל, כלומר, פתרון הבעיה הערבית ישראלית מנקודת ראות ערבית, על ידי העלמותה של ישראל. היום, ברבות המלחמות והקשיים והכאבים והאבדות והסיכונים של המלחמות, האמון של הערבים בעצמם וביכולתם להגיע להשמדת ישראל, האמון הזה הלך וקטן. עכשיו מדברים בעולם הערבי הרבה יותר במונחים של מלחמה לצורך הנעת הגלגלים המדיניים מאשר מלחמה לצורך השמדה או לצורך שינוי טוטאלי בכח הזרוע. המודל הזה, לשמחתנו הרבה, עבר וצריך לקוות שגם בפילוסופיה האש"פית, עם הזמן, הוא יאבד יותר ויותר מקום והשפעה.

אני אישית מאמין שזה יהיה התהליך.

לעומת זאת, האם עכשיו מנקודת הראות שלנו, קיימת האופציה הצבאית הישראלית, לפתור את הבעיה הסורית בכוח הזרוע? והרי זו היתה האידיאולוגיה של מלחמת לבנון מלכתחילה- לפתור את בעיית הטרור הפלשתינאי, האש"פי ואת כל המתרחש בלבנון, כולל הנוכחות הסורית, בכוח הזרוע! והמודל הזה, המודל הכוחני בתפיסתו של שר הבטחון הקודם, היה נכון גם לגבי ירדן. כלומר, לכבוש את ירדן בכוח הזרוע ולהקים מהעבר המזרחי של הירדן מדינה פלשתינאית, כולל אפילו מדינה אש"פית. המודל של שימוש בכוח הזרוע, לצורך הפתרון המדיני של דו קיום, כל זמן שלמדיניות במזרח התיכון יש עוצמה צבאית, כה גדולה כפי שקיימת כיום, המודל הזה עוד עלול לעלות פעם נוספת למישהו בראש, בין הערבים ובינינו אנו, אם כי אני מקוה שלפחות הלקח העיקרי ממלחמת לבנון יהיה ברור, וזו דעתי החד משמעית, שהמודל הכוחני הזה איננו ישים לא בצד הערבי ולא בצד הישראלי. מכאן המסקנה שגם ביחס לסוריה המודל הזה, של פתרון על ידי הכרעה צבאית ישראלית- פתרון כזה לא קיים.

גם אם ננצח את הסורים פעם נוספת, ואין לי ספק ביכולתנו הצבאית לעשות זאת- שאלת הדו-קיום בשלום בעינה עומדת ומחייבת גישה פוליטית של הסכמים ולא של מלחמות.

במסגרת האפשרות של הסכמים עם הסורים קיים היה גם מודל של הסדר ביניים ברמת הגולן. אבל, כתוצאה מהתפיסה האולטימטיבית (שהזכרתי בהתחלה) של סגירת אופציות על ידי דרישות מוחלטות גם את המעט שניתן היה עליו לדון, אולי, ברמת הגולן כרגע אי אפשר, מכיוון שההתיישבות שלנו נדחקה עד קו הגבול ממש, במגמה ברורה, למנוע הסדר קטן מהסוג הזה ,עלולה להביא, בסופו של דבר להסדר גדול עם ויתור גדול נוסח סיני וימית. אבל נעזוב כרגע את ההיסטוריה ונחזור להדגיש שהמודל הזה של הסדרי ביניים ברמת הגולן, במידה רבה נעלם.

האם המודל של הפרדת הכוחות עם הסורים ב- 1974, מודל שלא הביא לשלום פורמאלי, שלא הביא לשלום כולל, אבל יצר מצב של אי לוחמה בפועל, שנמשך כבר כ- 10 שנים, עם יכולת בניה, פריחה והתפתחות ברמת הגולן, אם היו מפנים לשם משאבים מספיקים- האם המודל הזה יכול לחזור על עצמו עם הסורים? חשוב להזכיר שהסכם 1974 היה כרוך בוויתורים מסויימים מצידנו. צדק ידידי הפרופסור באמרו שאצל הסורים צריך לתת תמיד קצת יותר מאשר לאחרים. ואמנם נתנו להם קצת יותר- הן בפיתחת קוניטרה והן בפיתחת רפיד. הסכמנו לנטרל שטחים חסרי כל ערך ביטחוני, אבל היתה להם משמעות להמשך התהליך המדיני וסיפוק היוקרה הסורית במידה כזאת שהמשא ומתן יכול היה להסתיים בתוצאה חיובית. האם המודל הזה קיים עם הסורים גם היום? לדעתי אמנם כן- הוא קיים גם ב- 1983! כשם שהיו לגביו ספקות ב- 1974, יש כלפיו ספקות גם היום, אבל לפי דעתי, המודל הזה קיים. הוא הוכיח את עצמו אז והוא יכול היה להוכיח את עצמו מצוין, בשלושת הימים הראשונים של מלחמת שלום הגליל. לצערי, ההזדמנות הזו בוזבזה: כיום במקום לדבר עם הסורים על הסכם, דיברנו איתם במונחים מלחמתיים שחוזרים אלינו היום כבומרנג גדול! במקום אס. אי. 6 עם טווח של 20 ק"מ מכוונים כלפי מטוסינו אס. אי. 5 של 270 ק"מ. אבל עדיין, אני אומר, שהרעיון המרכזי להסכם בפועל קיים.

יש מודל קמפ דייויד, שמשמעותו היא חזרה לגבולות 67, מבלי להתייחס לשאלה האם הדבר הזה יספק את הסורים בתחום השאלה הפלשתינאית, אני מצטרף להרגשה שקשה מאד להניח שבעתיד הנראה לעין, ולפחות כל זמן שימשכו יחסי הכוחות הצבאיים כפי שהם במזרח התיכון, האפשרות הזאת אינה ישימה מבחינה ישראלית. ובכן, אם השימוש בכוח איננו מודל, ואם פתרונות אולטימטיביים אינם מודל, צריך לחשוב במונחים של האפשרי, במונחים של פשרות, וצדק ידידי הפרופסור שהזכיר את אפשרות לבנון.

המצאותם של הסורים בלבנון התפתחה בשני אפיקים. האפיק האחד- מלחמת האזרחים הלבנונית אשר לנו לא היתה אליה נגיעה. כתוצאה מהתפתחויות פנימיות, הלבנונים או ארצות ערב, כרגע לא משנים הפרטים, פנו אל הסורים והם נכנסו. במדינת ישראל של אז, נאבקו שתי אסכולות באשר לתגובה שלנו לשינוי האסטרטגי הזה: אסכולה אחת אשר גרסה לצאת מיד למלחמה ולמנוע את הכניסה של הסורים מיד בתחילתה, כאשר היו רק שני גדודי חטיבה ממוכנת, במסנע, על הגבול. והיתה אסכולה שניה, אשר טענה שאין אנו שוטר של המזרח התיכון וכל זמן שאין הדבר מסכן ישירות את בטחוננו, מה שמתחולל במדינות ערביות זה ענין שלהם. והמציאות שהתפתחה מאז, שלא אנחנו יזמנו אותה ולא אנחנו עשינו אותה, היתה כזאת, שחלק דומיננטי מהשאיפות הלאומיות הסוריות בא על סיפוקו, בלבנון, לא ביוזמתנו ולא בהזמנתנו. קרא לי פעם השגריר הבריטי ששרת שלוש שנים בדמשק ובשיחה ארוכה, הוא אמר לי: אתה חושב ש"בשיחות ערבי שישי" מדברים הסורים הרבה על השאלה הפלשתינאית? לא. אתה חושב שמדברים על ישראל? לא. הם מדברים על לבנון. לבנון עבורם היא בשר מבשרם והשאיפות הלאומיות הסוריות ממוקדות בעיקר בלבנון. גם במסגרת סוריה רבתי וגם בחזון הסהר הפורה, השלב העיקרי הדומיננטי הוא לבנון. לכן, היתה זו, לפי דעתי, אחת ההחלטות האיסטרטגיות מדיניות הנבונות ביותר בתקופת ממשלת יצחק רבין לתת להתפתחות הזאת של הסורים בלבנון למצות את עצמה. ברשותכם אגיד לכם יותר מזה: בישיבה הראשונה של ממשלת בגין, כאשר שני שרים, השר הורוביץ והשר שרון, המליצו להפעיל כוח בלבנון, אמר ראש הממשלה בגין: המדיניות של ממשלת רבין בלבנון היתה המדיניות הנכונה ואנחנו נמשיך בה. אבל הפיתויים האלה, הפיתויים להפעיל כוח, קשה היה לממשלה לעמוד מולם, במשך הזמן. וההזדמנות ההיסטורית הזאת, שבה סוריה החליטה להפעיל את עוצמתה הצבאית, לא נגדנו, על מנת לחזור ולהשתלט על רמת הגולן, אלא בלבנון, הזדמנות זו הוחמצה במלחמת לבנון שביוזמתנו. במקום לספק את הרגש הלאומי הסורי שלא על חשבוננו- יצאנו לחסלו בתחומיה של מדינה אחרת. ולכן, פתחתי ואמרתי שהמלחמה הזאת, מבחינת האיסטרטגיה המדינית שלנו היתה שגיאה חמורה: על לא טעם ועל לא סיבה, פגענו במידה רבה באפשרות שסוריה תשקע בלבנון ואותנו תניח לנפשנו.

ואני אינני מדבר על חלוקת לבנון. אין זה מתפקידי ולא בסמכותי לקבוע מה טוב ומה רע בלבנון. את זה צריכה לקבוע ממשלת לבנון והיא בלבד. אני מסתפק לקבוע שרמת הגולן נמצאת בקדימה העליונה של המערכת האיסטרטגית הבטחונית המדינית של מדינת ישראל, ואלא אם יתחולל מהפך טוטאלי במזרח התיכון, קשה לי כיום לראות כיצד הדבר הזה משתנה. ולכן צריך לחפש הסדר בלבנון. אני מאמין שאם אנחנו נרד מהעצים הגבוהים של הנוסחאות האולטימטיביות, לגבי הנוכחות של הסורים והמחבלים בלבנון ונאמר ללבנונים שאותנו מעניין הבטחון של ישראל ובעיקר מה שמתרחש בדרום לבנון בלבד- ניתן להגיע להסדרים חיוביים. יש לנו אמנם הסכם, אך גם הוא איננו תורה מסיני. גם מבחינה בטחונית הוא לא נותן לנו את הכיסוי האידאלי ובכך הודה אפילו ראש הממשלה, שלא לדבר על שר הבטחון, שיזם את המלחמה, והיום הוא נגד ההסכם הזה בכלל. מסיבות אלה, אני מציע להשתחרר קצת מכבלי ההסכם מכיוון שגם היום בדיון, נשמע הטעון שיש לנו הסכם. ובכן, אפילו מבחינה פורמאלית לא אושרר עדיין ההסכם בכל המוסדות. אבל מה חשובה המילה פורמלית: האם הוא נותן לנו את הבטחונות הצבאיים המירביים ששאפנו אליהם? לא. לכן אנחנו צריכים לשקול היום הכל מחדש ולדון במצב לענין.

עלינו לפנות, אם בדרך ישירה ואם דרך הלבנונים, ואם דרך האמריקאים, ולפתוח במשא ומתן עם הסורים! מו"מ ולא הכתבת חוזים חד צדדית: משא ומתן שבו הלבנונים בלבד יקבעו עד איזו מידה הם מוכנים לסבול השפעה סורית כזו או אחרת, או נוכחות סורית כזאת או אחרת. במשא ומתן הזה אנחנו נדאג לדבר אחד בטחוני- אי חזרתם של מחבלים לדרום לבנון. ולדבר אחד מדיני- שלא יתפתח משא ומתן כולל שיעמיד בסימן שאלה מחדש את רמת הגולן.

ואסור לנו להמתין ולחכות עד שהדברים יתפתחו, אלא ליזום פעולה מיידית מכיוון שבלבנון מתקיימת מלחמת התשה בפועל ויש גם הצדקה מלאה למקד היום את תשומת הלב באשר למתרחש בלבנון בלבד. ואם המודל של הסכם ושל פשרות ושל ויתורים ושל סיפוק היוקרה הסורית, אם המודל הזה ישמש נתיב לניהול המדיניות, אפשר להגיע היום למצב שהמלחמה ביניהם ובינינו תנוטרל ושחלק מהשאיפות הסוריות ימשיך להיות מופנה, לא ישירות אלינו אלא ימצא סיפוקו בלבנון.

את מערכת היחסים בינינו ובין ארצות הברית, והיא חשובה לעין ערוך, נמשיך ונבסס על משולש, אנחנו- האמריקאים- והסורים, כפי שהוא התבסס בעבר בדרום על עצמנו- האמריקאים והמצרים. כלפי הטוענים שהאמריקאים בעצם רוצים שהסורים יצאו מלבנון, יש להזכיר שלאמריקאים אין בעיית רמת הגולן ולא האמריקאים נלחמים שם. אני רוצה לאמר לכם יותר מזה: בעשרות מקרים דומים אמרו לנו האמריקאים: כל הצעה שאתם תציעו, שיש בה יסודות חיוביים והיא יכולה לשמש בסיס למשא ומתן- אנחנו מקבלים. כי אנחנו, האמריקאים, לא רוצים להגיע בעקבות סכסוך איזורי לעימות גלובאלי. לכן, חופש המשחק המדיני הוא מספיק רחב ויש לנצלו, מפני שחשוב היום לנטרל את המלחמה ואת סכנתה. לצורך זה עלינו לפתוח פתח להתדיינות במונחים כוללים ולא למען מטרות מוחלטות, אלא על מנת שבינינו ובין סוריה, עד שיגיע היום הבהיר הזה של הסכמים שעליו דובר, לפחות תנוטרל במידה רבה סכנת המלחמה.

כל זאת ללא קשר ומעבר לעוצמה הצבאית שלנו, אשר צריכה להיות חזקה בכל מקרה. אני מאמין שניתן לנטרל סכנת המלחמה, ואת מקום מלחמת ההתשה הצבאית, שיורים בה, יש לנו כוח להחליף לזמן מסויים, בהתשה מדינית עם הסורים, אשר בסופו של דבר תביא להסכמה ולדו-קיום שבו מדינת ישראל יכולה להחזיר את הצבא הביתה ולהמשיך לדבר עם שכונותיה במונחים מדיניים.