פשרה טריטוריאלית- כן, חלוקת העם- לא

מראש ובאופן הברור ביותר ברצוני להדגיש שאם עלי לבחור בין צידקת השקפתי בכל מחיר ובין אחדות העם- אחדות העם קודמת! אני פותח בהכרזה היפוטתית זו רק מפני שהשבוע האחרון זימן לנו תוקפנות גופנית ואידאית הממחישה שוב את הסכנות האורבות לנו מתוכנו.

בשיחה עם חבורת צעירים בסוף השבוע שעבר, טען אחד הנוכחים שאם אמנם נגיע למצב חברתי כלכלי אשר יחייב גם את המתנגדים ליישוב יהודי ביהודה ובשומרון צפופי האוכלוסיה הערבית, לבנות שם ולספק למתישבים היהודים תעסוקה ושרותים- מוטב לדעתו להמנע מכך ולו גם יביא הדבר לעימות כולל ואלים.

מבחינתי, יש בהתבטאות קיצונית זו מאופייה של אותה סכנה הנשקפת לאחדות העם ולדמוקרטיה מצד הקיצוניות של הרבנים לוינגר ודרוקמן מן העבר השני והנוגד של הקשת הציבורית- ואולי אין בזה משום חידוש שהקיצוניים ביותר בדעותיהם הינם קרובים ביותר למעשה באופים ובדרכי פעולתם. הרב לוינגר הקורא תגר על השר זבולון המר ותושבי קטיף הצועקים בוגד לשר בורג, הנם ראש החנית למחנה הקיצוני אשר יהיה מוכן להניף יד, וכבר עשו זאת אנשיהם חלקית בעבר, על כל מי אשר חושב ופועל אחרת מהם. בהשקפתם ובפעולתם הם נוקטים לשון כפיה בתוקף זכות וחובה הנתונות בידם כביכול משמים.

הקצנה זו של תפיסות עולם ורגשות מחייבת את כל מי שטובת העם כולו לנגד עיניו ליתר ריסון ואיפוק, בהפעלת כוח במאבק על דעותיו מצד אחד וליתר מעורבות אידאית וצבורית במניעת הרס הדמוקרטיה וכניעה לזרמים חברתיים כפיתיים מצד שני. שכן הללו עלולים להשתמש ברצון הטוב של הדמוקרטיה על מנת לשעבדה לדעותיהם, להרסה ולהחליפה בטוטאליטאריות כפייתית- רוחנית ומשטרית.

אין כמו מלחמה, שבה נשפטים אנשים ועמים לחיים ולמוות, המחדדת את הגבול בין ניסוח המחשבה ובין תרגומה מן ההפשטה אל המעשה. שכן כל אזרח, גם אם השקפתו החברתית והמדינית נוגדת לחלוטין את מדיניות הממשלה, חייב להתייצב לדגל ולצאת אל שדה הקרב למרות הידיעה שממנו הוא עלול לא לחזור.

בהיסטוריה הקצרה שלנו נמנענו עד עתה מעימות כזה בצורתו החריפה ביותר, שכן גם אם היו בתוכנו ניגודי השקפות על אופייה של מלחמה וצדקתה בכל פרטיה והשלכותיה, ברור היה לכל ישראלי שעדיין אנו ניצבים מול סיכונים בטחוניים אמיתיים ועדיין לא אמרו רבים מאויבינו נואש למאמציהם לפגוע בנו באמצעות אש, הרס והרג.

גם מלחמת לבנון, על כל השלכותיה, אשר לא היתה כמותה לויכוח ציבורי חריף ועמוק, לא הוכתמה בסרבנות של חיילים מכל תחומי השרות והתפקידים לעמוד בכל חובותיהם- קשות ומסובכות ולא נעימות ככל שיהיו.

אמנם התפתחו בין הלוחמים דיונים השקפתיים סוערים ונשמעו בתוכם ויכוחים רעיוניים קולניים- אך עם בוא הפקודה הם פינו את מקומם לצו העשיה- והוא מומש על הצד הטוב ביותר ובשילוב הנדרש של מחשבה, רגישות ונחישות.

גם העורף הציבורי והפוליטי הבחין בין זכות הויכוח וההתנגדות למדיניות המלחמה מצד אחד ובין החובה לעמוד לשרות העם- על פי צו הממשלה הדמוקרטית הנבחרת מן צד השני, גם אם קצה בה נפשו- הן על התנהגותה כולה ובמיוחד על דרך תפקודם של אחדים מראשיה.

גם בימים החמים ביותר של העימות על אופי המלחמה ומדיניותה, נמנעו מרבית המבקרים אותה מלפגוע בצה"ל המוציא אותה אל הפועל- שכן לא זו בלבד שהצבא כפוף למדיניות הממשלה, אלא שהוא מעל לכל מסמל את אחדות האומה ואת שאיפתה לשמור על אחדות זו- בטוב וברע.

אין כמיהה צודקת זו משום מתן הרשאה או הצדקה מראש לכל מעשה שיעשה או לא יעשה על ידי הצבא או חלקים ממנו בכל נקודות זמן ובכל מקום אך יש בזה משום רצון, אמונה ותקווה שהצבא, בבצעו כל מדיניות מוכתבת על ידי הממשלה הנבחרת, יעשה זאת אמנם בהתאם לאילוצי המלחמה ולתנאים המיוחדים לשדות הקרב שלה, אך על פי כללי ההתנהגות, החוק והמוסר השוררים במדינה ומקובלים על ידי אזרחיה.

ניתוח זה מובא רק כהמחשה קיצונית וחדה לפרובלמטיקה הקיימת בדמוקרטיה בין השקפת עולם פרטית ותנועתית ובין חובות וזכויות המוטלות על כל אזרח מטעם החברה והממשלה החוקיים ועל ידם, הנוגדת לעיתים את האמונה האישית אך בכל זאת מחייבות!

מכאן נעבור לתחומים חברתיים מדיניים פחות קיצוניים ולכן יותר מורכבים.

תנועת העבודה מאמינה בשיוויון מירבי בין אנשים ואי לכך גם בין עמים. מכאן רצונה של תנועת העבודה בדו קיום בין ישראל לשכניה- ובינהם העם הערבי הפלשתינאי- המבוסס על הכרה הדדית, שוויון מירבי, הבנה וכבוד ולא בדרך של כפיה.

תנועת העבודה ערה לעובדה שרבים מקרב שכנינו אינם נוקטים עדיין בגישה זו כלפינו- אך מאמינה שאם תוכיח ישראל כלפיהם מידה מאוזנת של צדק ושל עצמה, יקומו בקרבם גם כאלה אשר ינהיגו את עמיהם בדרך הנכונה של דו קיום בשלום.

מסיבה זו, ומתוך רצון לשמור על אופייה היהודי והציוני של מדינת ישראל, שואפת תנועת העבודה להמנע משליטה כפויה על מיעוט ערבי פלשתינאי גדול. לכן, למרות הכרתנו העמוקה והמוחלטת בזכותנו הלאומית וההיסטורית להתיישב בכל שטחי ארץ ישראל של משה, יהושוע, הנביאים והמלכים של ימי בית ראשון ושני- אך מתוך הכרת העובדה שבשטחים אלה חיים ערבים הרואים באדמה זו את ביתם- אנו מוכנים לדון איתם על מסגרת של דו קיום באותו חבל ארץ ובתנאי שנוכל לחיות איש ליד רעהו בבטחון כעמים שוחרי שלום וקידמה.

למען מטרה נעלה זו, של דו קיום בשוויון מירבי ובשלום, אנו מוכנים לחלק עם שכננו את מה שאנו רואים כאדמתנו ולשמור לעצמנו ביהודה, שומרון ועזה את ההכרחי לקיומנו ולבטחוננו כמדינה יהודית קולטת עליה ומתפתחת.

באזורים אלה אנו שואפים לבנות ולהבנות בתעשיה, בחקלאות ובכל תחום חברתי וכלכלי אפשר.

לצערי הרב, אין תפישת עולם זו מקובלת על הממשלה ולא היא שמדריכה את מדיניותה. הממשלה הנוכחית מאמינה בסיפוח שטחים אלה לישראל על האדמה ועל תושביה הערבים- הכל בכל מכל כל – אם כי אין היא בטוחה ברצונה לשאת בכל המשמעויות הנובעות מכך לאופייה של המדינה ולמהותה החברתית.

הביטוי המוחשי ביותר למדינות הממשלה היא ההתנחלות בכל מרחבי יהודה, שומרון ועזה במגמה מדינית ברורה למנוע כל פתרון שלא יהיו בו משום סיפוח בפועל של אזורים אלה לישראל.

עובדה היא, וגם אם היא מצערת וקשה להשלמה, שמדיניות זו מתבצעת על ידי הממשלה הנבחרת בדרך דמוקרטית, מקובלת ומלאה- על פי רצון חלק נכבד מן העם ובהסכמתן של מפלגות פוליטיות מגוונות המקנות לממשלה רב בכנסת, התומך במדיניות זו, אם מרצון ומהזדהות ואם מתוך הסכמה שבכורח המציאות- אך מצביע איתה בכל נושא או החלטה הנוגעים לכך.

מצב זה מעמיד את תנועת העבודה וחבריה בפני דילמה מצפונית ומעשית ממדרגה ראשונה. בעוד שכאשר מדובר במלחמה מתייצב כל איש לדגל, ללא קשר לאמונתו ומצפונו, אין בתחום הפעילות ביהודה ובשומרון או בהמנעות ממנה, משום נגיעה ישירה ומיידית לחיים ומוות ובטחון המדינה . מצב זה משאיר לכל חבר או מוסד הקשור לתנועת העבודה מרווח ניכר של החלטה- לשותפות או להמנעות- וההחלטה נעשית מתוך בחירה חופשית ולא על ידי מצב כפוי שכמעט שאין בו חופש בחירה בכלל.

מי שמאמין, כמוני, שמדיניות הממשלה פוגעת באופן מאד משמעותי, בסיכויים להסדר מסוכם בינינו לבין שכנינו ומסלפת את דמותנו כמדינה יהודית, ציונית ודמוקרטית- רואה בהתנחלות בלתי מבוקרת ובכל השטחים תופעה חמורה שיש להמנע ממה.

לעומת זאת עלינו לזכור , שבדברנו על ההתנחלות, אין היא תופעה מופשטת וערטילאית בלבד, אלא שמדובר באנשים חיים, גברים, נשים וילדים, משפחות שלמות על כל רכושם ומטלטליהם, התוקעים במקומות אל יתד ואבן פינה לבנות עליהם את המשך חייהם.

אנשים אלה, גם אם אנו חלוקים עליהם בדעותינו, הינם חלק מאיתנו, וגם הם פועלים על פי השקפתם הם ובמסגרת החלטות שהתקבלו בדרך דמוקרטית בממשלה ובכנסת.

האם יתכן או יעלה על הדעת מצב שבו אנו, עקב אמונתנו והשקפתנו, ניצור מצב של פילוג מוחלט ביניהם ובינינו עד כדי כמעט חרם, בתחומי החיים הבסיסיים של שרותים ועבודה? בשום פנים ואופן לא.

אני יכול להבין שקל יותר, לפחות תאורטית, לטבוע מטבעות אידאולוגיות קיצוניות ומוחלטות של יהרג ובל יעבור, אך אם לא נזהר ולא נקפיד על חוש מידה וכבוד דעת הזולת, אנו עלולים לטבוע כלנו בתהומות של הרס עצמי.

כשם שאיש לא ישלים עם מניעת כל התמיכה הבטחונית בישובים כאלה, כן לא יעלה על הדעת שאם יושבים ישראלים בישוב כלשהו ביהודה, שומרון ועזה ימנעו מוסדות תנועת העבודה וההסתדרות מלהשתתף בשרותים הנדרשים לאנשים הגרים שם בטיפול בילדים, בחינוך, ברפואה, בתעסוקה מכובדת וכו'.

לא יעלה על הדעת, שחבלי ארץ שלמים שבהם גרים יהודים יהיו "מחוץ לתחום" לזרמים רעיוניים ולמפלגות פוליטיות הקשורים לתנועת העבודה, שכן חברות בתנועה או הזדהות איתה אינם קשורים בדרך המדיניות הפוליטית להסדר יחסינו עם הערבים בלבד אלא למכלול שלם של כלל תחומי החיים.

לא יעלה על הדעת, שיקוימו גבול וגדר חברתיים מוחלטים והרמטיים בין המתיישבים באזורי הבטחון המקובלים עלינו ובין שכיניהם בהתנחלויות בשטחים שמהם היינו רוצים להמנע .

גם אם אנו מחשיבים ביותר את אמונתנו בחלוקה טריטוריאלית בינינו לבין שכנינו הערבים, אסור לנו להיגרר לחלוקה לאומית בינינו לבין עצמינו.

מאידך גיסא, וללא כל פגיעה באחדות האומה, אין כל סיבה אשר תמנע מאיתנו מלפעול בכל רחבי המדינה על פי הקדימות התנועתיות בתחומיי התיישבות וחברה ולהשקיע את עיקר מאמצינו ומשאבינו הן בנגב ובגליל והן במרחבי ירושלים, גוש עציון, בקעת הירדן, דרום רצועת עזה ורמת הגולן.

ואמנם, גם מוסדות ההסתדרות וגם תנועות ההתיישבות חייבים להתמקד בפיתוחם של אזורים אלה, לא בדיבורים ובמס שפתיים חולפים, אלא בתנופת מעשים הנראים לעיין ונשארים לתמיד.

האבחנות הללו אולי קשות ומסובכות- אך הן גם הכרחיות, במיוחד לתנועה כשלנו, השואפת להנהיג את כל המדינה וכל העם.

קבלת דין הרב ברוח טובה הינה הכרחית לקיום חברה דמוקרטית תקינה- גם אם יש חלקים בעם ובממשל המנצלים זאת לרעה.

נגד סילופים אלה ונגד מדיניות הרסנית עלינו להיאבק בעוצמה מירבית, בכנסת, בתיקשורת ובמקרה הצורך גם בהפגנות ובמאבקים ציבוריים.

אך בשום פנים ואופן, לא לתרום ולו גם במשהו, לפיצול העם ולהחרמות הדדיות, שכן תרופה מסוג זה מסוכנת לא פחות מן המחלה.