מאמץ זמני משותף/ "דבר" 24.2.83

משטר דמוקרטי אמיתי זקוק לאופוזיציה בדיוק כפי שהוא זקוק לשלטון. אין כל משמעות לבחירות חופשיות אלא אם יש לאזרח מספר אפשרויות בחירה ולפחות שתיים.

מבחינה זו, הרי שאם במשטר דמוקרטי מתאחדות מפלגות לממשל משותף ולאורך זמן, הן כורות לעצמן, לחברה ולדמוקרטיה, קבר אחים פוליטי, אשר תחילתו בכוונה טובה אך סופו גהינום טוטאליטארי.

מבחינה אידאולוגית קשר למצוא סיבות ורקע להתאחדות מפלגות לממשלה אחת, אשר אינם נובעים ממשבר ציבורי מסויים או מתחושתם של אזרחים רבים שאמנם מצב כזה קיים ומחייב העדפה זמנית ברורה של הדרגה הלאומית על כל שיקול או ערך חברתי רעיוני, אשר ניתן להגדירם כאופיניים לקבוצה או קבוצות המייצגים חלקים מסויימים של האוכלוסייה בלבד.

מכאן נובעת גם הסכנה העיקרית לדמוקרטיה ולערכים שבמבט ראשון אינם נתפסים כלאומיים, שכן המעבר מהמנעות מחילוקי דעות אל לאומנות חסרת פשרות וסובלנות ואל השתלטותם של אנשים ועמדות בעל אופי טוטאליטארי ודיקטטורי- עלול להיות בלתי נמנע. עצם ההנחה שאנשים בעלי תפיסות לאומיות כלליות כביכול פועלים ביתר חיוב לטובת העם והחברה מאנשים המשלבים במסירותם לאומה השקפות עולה חברתיות ייחודיות- מופרכת ואינה מקובלת עלי. שכן תחת מסווה של לאומנות טהורה נוצרת חממה של הצדקת הלאומנות ושימוש בכוח על מנת לכפות אותה על כלל העם. ואילו השילוב עם השקפת עולם חברתית כוללת מוסיפה נופך, עומק ומשקל לעצם מהותם של החברה והעם ובכך מחזקת אותם ומחסנת אותם כנגד עימותים ואילוצים מסוגים שונים, מבית ומחוץ.

לכן חובה עלינו להאבק במסירות ובעקביות נגד כל נסיון להשליט עלינו אלימות מסוג כלשהו- מדיני, פוליטי או חברתי, ולא לתת ל"אופנה" כזו- גם אם היא מקובלת כיום על חלק מהחברה – להפוך לדרך חיים ומשטר שלטוני.

ברשימה אשר כתבתי לעתון דבר ב- 15.5.81, בימים הסוערים והכואבים של האלימות אשר קדמו לבחירות הכלליות לכנסת העשירית ציינתי: " השבועיים האחרונים הוכיחו לנו שאי אפשר להתעלם מהעובדה שתנועת "חרות" בהשקפתה ובדרכי התנהגותה לא השתנתה ועלינו לנהוג במאבק נגדה באמות מידה היפות לה. לכן, אם מתחייב הדבר, נעשה את הנתבע מאיתנו: נחריף את המאבק ונפעיל בו את מלוא עצמתינו. התפרצויותיו האלימות של רוה"מ בנאומיו הפוליטיים, טון הדיבור של ראש חרות והאקלים התוקפני שהוא יוצר- הם האחראיים לכך. כשם שמנסה ראש הממשלה להסית את כולנו נגד כל העולם, ידידים אויבים ומי שבתווך, כך הוא עושה בפועל להסית באותה רוח, כנגד תנועת העבודה, ערכיה ואנשיה. כדאי שיהיה ברור שאנחנו לא נשב חבוקי ידיים ואם נאלץ לכך, למרות רצוננו ובניגוד לתפיסתנו על הדמוקרטיה, נפעל בכל המרץ לשמירת האינטרסים שלנו וכושר פעולתנו".

עובדה היא שעד ליום הבחירות נמשכה אלימות פנימית מגוונת ובאוירה זו החלה גם הכנסת בפעולתה. אי לכך כתבתי ביום 28.8.81 רשימה נוספת בהקשר זה:

"במשך השבועות הספורים של פעולת הכנסת העשירית עקבתי מקרוב אחרי המתרחש ואני יכול לאמר בקיצור- לא מוצא חן בעיני. מערכת הבחירות נשאה אופי קיצוני ובלתי נעים וגרמה להקצנת עמדות ורגשות. אבל לא יכולתי שלא לשאול את עצמי משך כל התקופה – מה עושים על מנת להחזיר את העם אל אחדותו למרות חילוקי דעות אידאולוגיים ועומק רגשות של תסכול, קיפוח ואכזבה? כיצד מקטינים עויינות ומחזקים אמונה בעתיד משותף? לא מצאת לכך תשובה פשוטה ואני מניח שאין כזאת. תוצאות הבחירות- כאשר הליכוד והמערך זכו לתמיכה כמעט שווה- חיזקו את אמונתי שעל ידי התמודדות דמוקרטית ופרלמנטרית נאותה בכנסת ועל ידי התארגנות מחדש במפלגת העבודה לקראת השינויים הדרושים למען חיזוק אחיזתה בכל שכבות הציבור- נוכל בדרכנו אנו, למצוא נתיבים חדשים לשיפור פני החברה והמדינה.

לכן, כאשר נשאלתי לדעתי על ממשלת אחדות לאומית- כפי שהוצעה לנו על ידי נציגי המפד"ל, התנגדתי. אינני אוהב לטשטש בעיות ולטייחן, דרך הליכוד אינה דרכנו והפער בינינו בתחומים רעיוניים שונים הנו עצום וכמעט בלתי ניתן לגישור.

ואילו היום, בעקבות המפולת באתיקה הציבורית כולה, אני תוהה, כי מעבר לכל אלה- חובה על כלנו, והפעם ביחד, להחזיר לעצמנו ולעם כולו אמון בסיסי בנורמות יסודיות של התנהגות אישית וציבורית. עלינו לעצור ראשית כל את התדרדרות המוסר הציבורי ולהחזיר לעצמנו שיקול דעת, כבוד, נימוס והיררכיה של ערכים ומוסדות שלטון. זהו, לדעתי, צווי עליון וקדימה ראשונה – ואינני רואה להם תשובה אלא במאמץ לאומי עליון ומשותף.

אינני חושב שמאבק פרלמנטרי שיגרתי יסייע הרבה. עם כל הכבוד וההערכה לקריאות ביניים, הצעות לסדר ופטיציות- אינני מאמין שבמצב הנוכחי הן מספיקות- וכל ההתרחשויות האחרונות , חברתיות, דתיות ועדתיות- יוכיחו זאת.

בפנינו עומדות שתי אפשרויות: האחת- הרכב שונה של ממשלה אשר יאפשר לה לשלוט על פי רצון העם, שבא לידי ביטוי בבחירות. השניה- התחדשות רעיונית פנימית במפלגות על מנת לאגור כוח נגד השלמה עם עולם ערכים מתדרדר".

ההתרחשויות אשר פקדו אותנו בשנה האחרונה רק החריפו את הניגודים הפנימיים. מלחמת לבנון והשלכותיה חידדו את ההבדלים בהשקפות העולם שבינינו ובין הממשלה והשבועיים של יישום ההמלצות של ועדת כהן הביאו אותם לשיא של עוינות ואלימות- שבאו לביטוי נורא בהפגנת "שלום עכשיו" בירושלים.

מבלי להכנס כרגע לסבות אי אפשר להמלט מהעובדה שלמרות הזעזוע הרציני שנגרם בישראל עקב המלחמה ודו"ח הועדה, לא הצליחה האופוזיציה לקעקע את הממשלה ומר בגין וחבריו ל"חרות" עדיין עומדים בראשה.

על פי אמונתנו והשקפתנו צריכה היתה הממשלה להתפטר. כשלונה בתחומי המדיניות והמלחמה חייב זאת לדעתנו ללא עוררין. אך עובדה שהדבר הכמעט מובן מאליו לא עלה בידינו..

עובדה מצערת נוספת היא, שאפילו החלטה על בחירות חדשות בטווח של מספר חודשים לא התקבלה וראש הממשלה הכריז בנאומו בכנסת- נמשיך לשרת את העם! הערכתי האישית היתה, גם בשלבים המאוחרים יותר של המלחמה וגם בענין דו"ח ועד כהן, שהיינו צריכים לפעול נגד הממשלה בתקיפות רבה יותר- אך גם אם נניח שדרכנו היתה נכונה- עובדה היא שהממשלה ניצבת היום על כנה ובחירות אין.

לכן, בסיכום נאומי האחרון בכנסת ביום 16.2.83, בו הבהרתי את חובת ראש הממשלה להתפטר הוספתי פניה ישירה אל ראש הממשלה:

"ויש לך אדוני, ראש הממשלה,

עוד אפשרות שלישית שאתה זורק מדי פעם בפעם בככרות העיר אך לא העזת לעשות זאת אף פעם ישירות- להציע בכנות ובגלוי ממשלת אחדות לאומית. לא על ידי שליחים ולא בסתר ובפרוזדורים אלא כאן ומתוך ידיעה והודאה שהמצב אליו אתם הובלתם את כולנו מחייב זאת.

ואז אנחנו נשקול, עם כל הלבטים וההסתייגויות שמקוננים בנו. זו אחריותך כראש ממשלה. אתה, אדוני , ראש הממשלה, בהתנהגותך גרמת לטראומה ועליה החובה לחפש דרכים ושותפים להתגבר עליה. בהסתותיך פתחת את האלימות ובשתיקותיך עודדת אותה.

אדוני ראש הממשלה- בניגוד לדעתנו ניהלת מלחמה, והוועדה קבעה כיצד עשית אותה. עליך מוטלת חובת המסקנה – קום ועשה אותה.

אחרי כל מה שעבר עליכם – אתה צריך לקום ולהתפטר. אתה אמרת פה לפני יומיים שאתה תמשיך לשרת את העם. אדוני ראש הממשלה, השירות הטוב ביותר שאתה יכול לעשות הוא לקום ולהתפטר. אבל אם אין בך העוז הזה- עליך למצוא דרכים אחרות ועליך להציע אותן בגלוי ובצורה ברורה. זו חובתך".

לסיכום- מכיוון שהממשלה לא עשתה חובתה ולא התפטרה ומכיוון שמאמצי האופוזיציה להחלפת הממשלה לא נשאו פרי ומכיוון שהעימות החברתי הפנימי בישראל גבר- אין האופוזיציה יכולה לדחות התדברות בין מפלגתית על הסף. החלטותיה של מפלגת העבודה חייבות להשאיר אופציה זו פתוחה. אם, מסיבות הידועות לעצמו בלבד, לא יתעלה ראש הממשלה להכרת הצורך בפניה גלויה אל האופוזיציה לשאת באחריות מכובדת והוגנת בהנהגת המדינה- תחול גם בתחום זה,

כל האחריות עליו.

לעומת זאת- אם אמנם יבין ראש הממשלה את חומרת הניכור הפנימי והצורך למתן אותו בקדימה לאומית עליונה- ניתן יהיה למרבית המפלגות לגשר לזמן מסוים על הבדלי הדעות ביניהן בתחומי בטחון, חוץ ופנים- מבלי להתכחש להם ומבלי לנטוש את הדבקות בהם לטווח ארוך.

שיתוף פעולה זמני כזה עשוי לשרת אותנו כמו ניתוח הכרחי אשר מרדים לזמן מסוים ובתחום מסוים את הכאב ועם זאת אינו פוגע בתפקוד הייעודי של מפלגות וגופים מגוונים החיוני כל כך לחברה בריאה ולדמוקרטיה פעילה.

אין לראות בכך משום מתן לגיטימיות של מפלגה לרעותה אלא מאמץ משותף וענייני לתת לגיטימיות לחופש הדעה והויכוח