הדיון המדיני ב"וועדת ירושלים"- מוטה גור / 3 במרץ 1984

שליטה כפויה על מיעוט ערבי גדול לא! מדינה דו לאומית לא! מדינה פלשתינאית לא! דו קיום בכבוד כשאנו עם גבולות בטחון – כן!

תודה רבה למארגני הכנס, שנותנים לי את ההזדמנות הזאת, ותודה רבה לכל אלה שאחרי שעות רבות של דיון עדיין יושבים פה. במסגרת לוח הזמנים שנקבע לנו, אני מקווה שחלק מרבי מהשאלות שמטרידות את המפלגה בכלל ועלו כאן היום בפרט- אפשר יהיה להבהיר, לפחות במידה מסוימת.

אנחנו כתבנו את המצע לקראת הבחירות של 1981, זאת אומרת, סיכמנו את הדיונים המדיניים שלנו בסוף 1980. לכן, בעקרון, כל מי שרוצה לדון היום על המצב לא יכול להידבק במצע שעבר, כאילו ניתנה תורה למשה מסיני. המצע התאים לתנאים ההם, ואנחנו בודקים מה מתאים לתנאים החדשים.

מה השתנה בשנים האלה? ראשית כל, היתה מלחמה בלבנון- ועוד נמשכת. והיא העלתה על הפרק מספר נושאים יסודיים של מדיניות החוץ והביטחון שלנו. למשל: הוכח כביכול, שאפילו נגד טרור, ישובים בלבד על הגבול אינם פתרון הגנתי. והראיה, שהיום יש אפילו ויכוח- אם אנחנו יכולים לצאת עם צה"ל מלבנון או לא.

בהקשר זה אני בכלל לא בטוח שלמרות זכותו כאורח, יכול היה להרשות לעצמו חברי אלי בן אלישר, להתיימר כאילו הוא וחבריו בלכוד הם הממשיכים בדרכם של טבנקין, ברל ואחרים בנושאי ההתיישבות. גם בעקרון אין הוא יכול להרשות לעצמו לעשות את הדבר הזה: מה עוד, שהתוצאה הישירה כמובן לכל ניסיון כזה כפי שהוא עשה- זה סילוף מוחלט של הערכים הראשוניים של התיישבות ובטחון וסילוף עוד יותר גדול של היישום שלהם בתנאים הקיימים. לא ילמד אותנו אף אחד מבית מדרשו של ז'בוטינסקי מהם עז ועוד עז ודונם ועוד דונם. מה עוד שחלקם הגדול לא כל כך ראו עיזים רבות בחייהם, בוודאי לא עיבדו הרבה מאד דונמים: בוודאי לא מבית מדרשו של בגין ילמדו אותנו איך לא מוותרים על ישובים, שהן, הוא היה הראשון והיחיד שעשה את זה עד היום!

ובכן, המלחמה בלבנון החריפה מספר נושאים ואנחנו צריכים לתת עליהם תשובות. למשל- השינוי בקרב הפלשתינאים. כבר לפני מלחמת לבנון, ידידי היקר אבנר רגב (האחראי על הדיון המדיני היום) ואנוכי, במפגשים שאנחנו מקיימים כבר מספר שנים ביוזמתו, בזכותו וכתוצאה מקשריו- עם מנהיגים מגוונים של הפלשתינאים ביהודה ושומרות ובעזה, וכולל ידינו רשאד-א- שוואה, ובכן, במפגשים אלה אנחנו נוכחנו בעליל שיש שינוי מהותי, ומהכרה, בקרב אחוז לא מבוטל מהערבים הפלשתינאים שהגיע הזמן להכיר בצורך לחיות עם ישראל בדו-קיום, והיתה כבר לפני מלחמת לבנון נטישה לא קטנה של התפיסה ה- אש"פית העקרונית הבסיסית- קרי השמדת ישראל.

ההמחשה הטובה ביותר לכל מי שירצה להעמיק בכך, ואני כבר אמרתי זאת במספר מפגשים כאן בירושלים- הוא סיפרה של רמונדה טאוויל, אשר נכתב ופורסם לפני המלחמה.

אין ספק בליבי שאפשר לראות בו מעין תופעה, לפי הכרתי, תופעה די נרחבת, של ההתפתחות בקרב הערבים הפלשתינאים וגם בקרב נדבכים לא קטנים ב- אש”פ להכיר בצורך לחיות עם ישראל. גם אם מבחינה פוליטית כל זמן שהם לא משנים את האמנה הפלשתינאית- יש לנו לגביהם עמדה ברורה של מאבק בלתי מתפשר, אסור לנו להתעלם מתהליכים מדיניים בין הפלשתינאים ובתוך אש"פ, שכן, זה מה שאנחנו רוצים- להגיע למצב שמרבית הפלשתינאים יכירו בדו קיום אפשרי איתנו, כאשר אנו בגבולות בטוחים- וחשוב לדעת שהתהליך הזה מתחזק.

ואני יכול לומר לכם, וגם על גילוי זה אבנר יסלח לי, שבאחד המפגשים שלנו בשבוע שערפאת היה במצור בטריפולי, בטרם אפשר היה לדעת אם הוא ייצא משם בחיים- שוחחנו עם מספר מנהיגים בשטחים ולחצנו עליהם לנסוע לירדן, ולחצנו עליהם לאסוף חתימות של הנהגה פלשתינאית מקומית לניצול החולשה של אש"פ לשם פתיחת פתח חדש להדברות במשא ומתן עם ירדן ועם פלשתינאים שאינם אש"פ.

הרעיון הוא שמבלי שאנחנו נוותר על העקרונות שלנו העיקריים, ומבלי שהם יוותרו על הציפיות העיקריות שלהם- קיימים הרבה תחומים שבהם ניתן להגיע להבנה. והתהליך הזה של הבנת הצורך להגיע להבנה הולך ומתחזק גם היום והוא לא היה כזה ב- 1981.

באשר לתהליך השלום- כאשר דנו על המצע המדיני שלנו ב- 1981 עדיין לא ידענו מה יהיו פירות הסכם השלום עם מצריים. היום אנחנו יודעים. מצרים אמנם לא השתתפה במלחמה בלבנון אבל גם ירדן לא השתתפה במלחמה, והרי עם ירדן אין לנו הסכם שלום. ואם לא היינו תוקפים את הסורים- גם הם לא היו משתתפים במלחמה: וגם איתם, כפי שאתם יודעים, אין הסכם שלום. מצרים אמנם לא השתתפה במלחמה. זאת עובדה והיא עובדה חיובית. אבל לצערנו הרב, פרט למצב אי הלוחמה, בתוכן האמיתי, החיובי של דו קיום תרבותי, כלכלי, חברתי, מדיני- לא התקדמנו מאז ועד היום. ואנחנו צריכים לשאול את עצמנו- מה היה לא בסדר? מה קרה עם הסכמי קמפ-דייויד? האם יכלו באמת להשתלב עם התורה החדשה של האסטרטג מנחם בגין על "מלחמה מתוך ברירה"? או שפה התגלה לנו בצורה ברורה, האבסורד שבתורת הלכוד על היכולת לנצל מלחמות לקידום תהליך השלום: על היכולת לנצל מלחמות לכפות שלום.

אסור לנו לשכוח- הממשלה בשחצנותה התגאתה בכך שמצרים איננה משתתפת במלחמה בלבנון: זאת אומרת, שמצרים כביכול מאפשרת לנו לכפות את דעותינו בלבנון, ורצינו גם לכפות את השלום בלבנון. זה לא עבד, כי שלום לא כופים בכוח…

השאלה היא: איך יוצרים את הבסיס שעליו המדינה שלנו והמדינות השכנות יכולות לחיות זו על יד זו? אבל התפיסה שאנחנו יכולים לכפות שלום, או אנחנו יכולים להקים מדינות – התפיסה הזאת פשטה את הרגל והיא מחייבת אותנו לחשבון נפש לגבי תהליכי השלום הבאים. זה נכון גם לגבי מצרים.

צדק אחד החברים שהזכיר הבוקר, שבזמנו נשאלה שאלה במרכז המפלגה לגבי המו"מ לשלום. אני טענתי אז בישיבת המרכז, שאם אש"פ יבטל את האמנה הפלשתינאית ויפסיק את הטרור- אני אהיה הראשון לשאת ולתת איתו. כי הכוונה שלנו היא לא חשבונות של העבר אל פתרונות לעתיד.

והיו אנשים לא מעטים אשר תקפו אותי חריפות בעניין, בין השאר אלה שעשו לעצמם את המלאכה קלה, אמרו לי- אם הם יעשו את מה שאתה רוצה- הם כבר לא אש"פ. בסדר, עם זה אני יכול לחיות. אבל, היו כאלה אשר קראו לי מן הקהל: על מה אתה רוצה לדבר?

ובכן, אנחנו צריכים לקבוע, והמפלגה קבעה את זה כבר ב- 1981- שיש עם מי לדבר ויש על מה לדבר. ולכן, אני עוד אגע בזה, העיקרון של ההסכמה ההדדית הוא העיקרון שעליו אנחנו מדברים. ואם כתוב במצע של 81', שכל גורם פלשתינאי, לאו דווקא מהשטחים, אשר יכיר בזכותה של ישראל ויתנער מהטרור, הוא בר שיח- אנחנו היום צריכים לעודד את התחושה הזאת ולעודד את כל האלמנטים אשר מוכנים לעלות על הנתיב החיובי הזה, ולא לפחד מתוכן השיחות. יש לנו עמדות ברורות, ואי מיד אגש אליהן, אבל רציתי לציין שיש עם מי לדבר, למרות האכזבה מהסכם השלום עם מצרים, ויש על מה לדבר.

לפני שאני עובר לתוכניות עצמן, ברצוני להעיר לגבי לבנון ויהודה ושומרון: כשם שמפלגת העבודה לא קיבלה עמדות קיצוניות בעבר- אנחנו לא מקבלים עמדות קיצוניות בהווה. ולכן, אם מישהו מדבר על יציאה חד צדדית מיידית מלבנון- זו לא עמדת מפלגת העבודה. מפלגת העבודה מאמינה שחייבים ויכולים לצאת מלבנון אך עם הסדרי ביטחון בהבנה.

כמו כן, כבר שמעתי בצוותי החשיבה את התפיסה האומרת- שמכיוון שההתנחלות ביהודה ושומרון עלולה לפגוע באפשרות הפשרה הטריטוריאלית- אנחנו, ייתכן וצריכים לפתח את הסיסמא של יציאה חד צדדית מהשטחים הללו. זו לא עמדתה של מפלגת העבודה. מפלגת העבודה מדברת על הבנה ביהודה ושומרון ובעזה, על הסכם, ולאור ההסכם הזה יקבע מה נשאר אצלנו ומה עובד לאחרים. כשם שאנחנו לא מקבלים את התפיסה שכל השטחים שלנו ושאנחנו נכפה הסדרים בכוח- אנחנו גם לא מקבלים את התפיסה של מעין בריחה- אלה שמציעים נטישה חד צדדית לא רוצים לברוח, אבל אני אומר, שיציאה חד צדדית היא מעין בריחה שנובעת מאובדן האמונה שיש דרך להבנה ויש דרך להסדרים…..

לא בניגוד לספק שהושמע הבוקר על הסיכוי המדיני לשינוי גבולות- אפשר וצריך לדבר על גבולות בני הגנה: לדעתי, אנחנו יכולים להגיע על כך להבנה! עם הרבה סבלנות ואמונה וצידקה- אנחנו יכולים להגיע להסכמה על גבולות ברי הגנה. אנחנו לא יכולים להסכים שבתנאים של 1984 נחזור לגבולות 1967. אנחנו לא מסוגלים לקבל החלטה כזאת, כי הסיכון שבה הוא מעבר לסיכון המחושב. מה המשמעות של דברי וואליד חלאדי (ראש הקבוצה הפלשתינאית בדיון באוניב' הרווארס בבוסטון), שחובת ההוכחה חלה על הפלשתינאים? שהם מתחייבים לכבד כל גבול שיוסכם עליו במו"מ בינינו כגבול סופי ומוחלט? איזו מן מחויבות פוליטית זאת? ומה הוא יעשה אם אחר כך מישהו לא יקיים אותה? חברים יקרים, סאדאת חתם אתנו שלום- הוא איננו. באשיר ג'מאייל ניסה לחתום אתנו שלום- הוא איננו. הוזכר פה בדיון סרטאווי, שהיה בין המתונים באש"פ- והוא איננו. והמלך חוסיין זוכר את הסבא שלו, המלך עבדאללה, שחשב על שלום אתנו- שגם הוא איננו.

מפלגת העבודה איננה מוכנה למשכן את העתיד הקיומי והביטחוני של ישראל על רצון טוב כזה או אחר של אדם אחד כזה או אחר. אנחנו מדברים על יכולת קיום לשנים רבות- והדבר הזה מחייב גבולות בטוחים. וגם היום, אני יכול לומר לכם, שבשיחות לא מעטות עם מנהיגים פלשתינאים (כי נפגשים לא רק עם וואליד חאלידי), אני, עבדכם הנאמן, הצגתי את מפת הביטחון של המערך, והיא הרי כתובה במצע: בקעת הירדן, אזור ירושלים ,גוש עציון. (אגב, כל האזורים האלה מופיעים במסגרת המשפט: שטחים הכוללים את השטחים האלה. כי השארנו מקום למשא ומתן, מכיוון שבמשא ומתן עשויות לעלות מחשבות נוספות).

אני מביא שוב את אבנר רגב כשותף לשיחות, שעל מפת הביטחון של המערך נאמר לנו בנסיבות רבות: על זה אפשר לדבר. אנו עוד אגיע להתייחסות שלנו, אבל אין שום הצדקה היסטורית אובייקטיבית שאנחנו נוותר על מה שנקרא בעינינו אזורי בטחון.

אבל יותר מזה, ידיד היקרים: במשא ומתן על השלום עם מצרים בקהיר, כאשר הבהירו לי המצרים שהם לא יוותרו אפילו על "אינטש" אחד, אני חקרתי אותם אם זה נכון לגבי יהודה ושומרון, והם אמרו- כן, והאם זה נכון לגבי רמת הגולן? והם אמרו -כן. ואז הוספתי ושאלתי: וכאשר יבואו פלשתינאים שירצו בכך וישאלו אתם- "האם אינטש" של אדמה בירושלים או בחיפה הוא פחות קדוש מ"אינטש" של מידבר בסיני? אמר לי שר ההגנה המצרי: יש לכם בעיה! אנחנו יודעים, במפלגת העבודה, שיש לנו בעיה- ולכן אנחנו לא רצים לפתרון שאין עמו בטחון. וגם השכנים שלנו מכירים בחיוב הזה. ולכן אנחנו מדברים גם היום על מפה עם אזורי בטחון. אם החזית המזרחית יכולה להעמיד מולנו עוצמה צבאית ענקית כזאת או אחרת- זכותנו לקבוע פריסה כזו של הצבא, שאף צבא אחר לא יעלה על הדעת לעבור את הירדן מערבה. את הדבר הזה אזורי הביטחון של המפה שלנו מבטיחים.

האם אחרי הסכמי קמפ דייויד, שבהם החזרנו את הריבונות המצרית על כל סיני- אם כי לא את רצועת עזה- אנחנו נוכל להתמיד ולדרוש ריבונות על כל אזורי הביטחון האלה? זו שאלה שתעלה לקראת הוועידה של המפלגה. במצע הקודם קבענו ריבונות על השטחים האלה, למרות שהסכמי קמפ דייויד קבעו תקדים לא טוב בעניין הזה. אולם, יתכן מאד שלצורך פתיחת המשא ומתן ולצורך עידוד הגורמים הפלשתינאים והירדנים אשר יהיו מוכנים להיכנס למשא ומתן- אנחנו נהיה מוכנים לבדוק את עצמנו בנושא הפורמאלי הזה. לעומת זאת- אני חוזר- לא נהיה מוכנים לבדוק את עצמנו בכל אשר קשור לאזורי בטחון. כי אינני מעריך שעד מועד הועידה- בעוד כשנה- ישתנו התנאים הביטחוניים עם שכנינו.

ונשאלה היום שאלה רצינית לגבי הישובים. פה אני רוצה לומר לכם מהו האבסורד הנורא שבגללו התייחסתי בראשית דברי לאלי בן אלישר. בתפיסה של תנועת העבודה היתה שלמות כוללת של יצירת חברה עובדת חדשה, שמסוגלת להגן על עצמה. וחניתה היתה חלק מהבנייה הלאומית וההגנה הלאומית וטירת צבי אותו דבר. אחרי מלחמת ששת הימים הציעה ממשלת ישראל שלום עם החזרת השטחים, אולם נענינו בשלילה על ידי וועידת חרטום. או אז הבנו שאנחנו צריכים לקבוע אזורי בטחון ובאזורים האלה קבענו התיישבות. ואילו לא היה מנחם בגין מפתח את הפנטזיה של גבול בינלאומי סופי בינינו ובין מצרים על קו אל עריש- ראס מחמד- לא היינו מגיעים לתקדים המסוכן של הורדת יישובים בקידמת סיני על ידי ממשלת הליכוד. כאשר הישובים מהווים תפיסה כוללת לאומית-ביטחונית חיונית ושל חברה עובדת- זה סיפור אחד, כאשר הם פונקציה של שאיפות לאומיות כפייתיות, כאשר הם פונקציה של ספקולציות- זאת לא אותה התיישבות. ולכן- לא סתם קראו לזה אלה שהתחילו אותה- התנחלות. אנחנו מאמינים בהתיישבות ביטחונית. אני מסכים עם דברי דוביק (תא"ל תמרי) בבוקר, שישובים לכשעצמם אינם יכולים להגן- אין על זה ויכוח.

אתם רוצים אבסורד? כאשר משה דיין ואריק שרון היו צריכים לתרץ את הנסיגה מסיני- הגיעו עד כדי כך שהם פיתחו תפיסה (ראו מאמר ב"מוניטין" לפני כשנתיים, כי היו הדלפות מישיבות הממשלה)- שנשאיר שם רק את הישובים ואילו צה"ל ייסוג לנגב. אריק שרון אמר: כאשר בשבת ניסע לבקר את הישובים שלנו בג'בל מיתמתני, זה 100 ק"מ בתוך סיני- נשלח לשם גם קצינים שיסיירו את השטח ויביאו מודיעין!

מפלגת העבודה לא הגיעה אף פעם לאבסורד כזה, כי התפיסה שלנו היתה משולבת וכאשר היא משולבת, היא נכונה גם היום. גם ברמת הגולן וגם בבקעת הירדן וגם באזורייה המיושבים של ירושלים. מי שרוצה להפוך את הישובים לאבן מסחר- הוא באמת יכול היה להוריד אותם. מי שהביא את הישובים למכשול לשלום- זה בגין. ולא סתם אמרנו: התיישבות באזורי בטחון, כי אנו רוצים לתת לביטחון לא רק את המימד הצבאי שלו- אלא את המימד הביטחוני הכולל. כי בעולם המודרני- בטחון זה לא רק צבא. בטחון זה קשר כולל של עם לאדמתו והקשר הזה תלוי גם בצדקתה של התפיסה הפוליטית-חברתית הכוללת!

וכאן אני מגיע לעקרונות שלנו: אנחנו לא רוצים לשלוט בשני מליון ערבים כמיעוט גדול. אנחנו איננו מוכנים לא לתת להם זכויות פוליטיות. ואנחנו לא רוצים להיות מדינה שמגרשת את תושביה. ולכן, עדיין לפני הדיון הביטחוני, יש בין השניים האלה, המערך והלכוד, תהום של השקפת עולם שונה, על שוויון בין עמים, כמו שיש בינינו הבדל בהשקפה בין שוויון בין אנשים. תנועה סוציאליסטית אינה פורטת את עצמה לדונם פה או דונם שם בלשון הכפייה הרביזיוניסטית. יש לנו אמונה בסיסית על חברה צודקת ומדינה צודקת ועל אותו עקרון התנגדנו ואנחנו מתנגדים לסיפוח כל השטחים על התושבים. ועל אותו עקרון התנגדנו למלחמה בלבנון. לעומת זאת, זכותנו העליונה היא לביטחון- ובזאת אנו צודקים וגם נצליח.

גם כאשר יושב פה רשאד-א-שוואה, והוא טוען את טענתו נגד הדיכוי בשטחים, אך בעד דו קיום בהכרה הדדית- אני רוצה לספר לכם על מקרה שהיה בביתו בעזה: אחיו (שנפטר אחר כך בלונדון) שאל סא"ל מהממשל הצבאי שלנו בעזה: מאיפה אתה? ענה לו הקצין: מקיבוץ אורים. ושאווה האח לוחץ: לא אפיה אתה גר! מאיפה אתה? והוא עונה לו: מהונגריה. ואז מסיים מר שאווה : תחזור לשם.

לכן חברים, גם כאשר אנחנו מדברים עם הפלשתינאים ואני עם רשאד-א-שוואה בידידות עמוקה- אי אפשר להתעלם שביסוד התפיסה האש"פית היתה ועדיין קיימת ההנחה שלנו אין זכות קיום בכלל. לעומתם, תנועת העבודה גרסה מלכתחילה את זכות הקיום ההדדית. ובכך צודקת יותר עמדתנו באופן מהותי!

ומכיוון שאין אנו רוצים בסיפוח כל יהודה ושומרון ועזה על תושביהם- אנחנו נותנים את הפתרון הביטחוני, בכך שבמסגרת האוטונומיה אנחנו נפתח ונחזק את אזורי הביטחון ואזורי הביטחון יכללו גם התיישבות כבסיס לאומי כולל. שכן, הביטחון איננו רק צבא.

אנחנו מתנגדים להגדרה פלשתינאית עצמית, מכיוון שבמונחים הריאליים, לא במונחים האקדמיים של ואליד חאלידי- במונחים הריאליים של המזרח התיכון, הגדרה עצמית לפלשתינאים זו מדינה פלשתינאית. ואי אפשר להתחמק מהאבחנה הזאת. מדינה פלשתינאית, לטעמנו, איננה יכולה לפתור את שלל הבעיות הפלשתינאיות- לא את בעיית הפליטים שלהם , שעליהם דיבר רשאד-א-שוואה, וגם לא את בעיית הזהות העצמית של כלל הערבים הפלשתינאים. לכן, אנחנו לא מקבלים את טיעוני השווא האלה. לעומת זאת, היא כן יכולה להיות תשתית לסערה פוליטית בלתי פוסקת אנטי ישראלית ולכן, אם אנחנו נגד מדינה פלשתינאים- אנחנו לא מקבלים את המינוח של הגדרה עצמית, שמטרתו מדינה פלשתינאית, כי את אחריתה של המדינה הזאת- מי ישורנה? ואני יכול לומר לכם, שבשיחות שלנו עם מנהיגות פלשתינאית, איש מהם לא הסכים להתחייב בפנינו באופן מוחלט וסופי, ואלה אנשים שגרים פה, שגבולות 67' יהיו סוף פסוק. באחת הפגישות האחרונות אמר אחד המנהיגים: כל התנועה החומייניסטית תקום נגדכם! ואחר אמר לנו, שם משפחתי לא יכנס אף פעם לרשימת אלה שמוותרים על קרקע ערבית למענכם! והוא התכוון בעיקר לירושלים.

אנחנו, תנועת העבודה, כתנועה ריאל פוליטית, חייבים את הדברים האלה להביא בחשבון, כאשר אנחנו מציגים לעם דרך עילית לפתרון הדו-קיום. שליטה כפויה על מיעוט ערבי גדול לא! מדינה דו לאומית לא! מדינה פלשתינאית לא! דו קיום בכבוד כשאנו עם גבולות בטחון – כן!

אנחנו מספיק חזקים בשביל לדון בהתייחסות האמריקאית והסובייטית עם כל הכבוד הראוי, אבל גם עם כל החשדנות. אינני רוצה להאריך, אבל כאשר היו במדינה הזאת ובממשלה הזאת אנשים אשר במשך המלחמה בלבנון אמרו לנו: "אבל מה אתם רוצים? תראו, האמריקאים תומכים בעמדות שלנו!" אמרנו להם: "זה נכון, אבל האמריקאים לא גרים פה. לכן את עמדותינו נקבע על פי תפיסת העולם שלנו והאינטרס שלנו. והיום- הנחתים האמריקאים כבר בחוץ והאיטלקים כבר בחוץ והצרפתים בדרך אל הגבינות כמו שההם כבר אוכלים מקארוני- ואנחנו אוכלים את הבוץ הלבנוני. אז את עתידה של מדינת ישראל והשטחים אנחנו נקבע, על פי העקרונות שאותם אני הזכרתי.

ולכן, נצטרך לבחון מחדש כיצד מעודדים את הנטיות הפלשתינאיות של הדו קיום? נבחן מחדש כיצד מנצלים את החולשה האש"פית? נבחן מחדש- כיצד מעודדים את ההכרה הערבית שמדינת ישראל קיימת? ועל בסיס הבחינות האלה, כאשר אנחנו מחליטים עקרונית שאנחנו לא שולטים במיעוט ערבי גדול ושומרים על הביטחון – על העקרונות האלה נקבע בחודשים הקרובים את הקווים המפורטים לדיון.

תודה רבה.