להניח שהם לא יפתיעונו עוד, זה חוסר אחריות ממדרגה ראשונה….

משה ז'ק
בפגישה שהיתה לנו עם הרמטכ"ל, במהלך מלחמת יום הכיפורים, על שנת העבודה, שאלתי שאלה – מהי ההנחה של כמה זמן התרעה יש לנו? וההנחה היתה שיש לנו 72 שעות. האם המערך המצרי והסורי כיום הוא כזה אשר נותן לנו מרווח של כל כך הרבה שעות לעבור ממערך הגנתי למערך התקפי?
הרמטכ"ל:
שאלת ההתרעה היא מסובכת כי יש לה כמה אילוצים ואפיונים. כאשר מדובר בתחום הצבאי – אנחנו לא מנתחים לעצמנו התרעה, אנחנו מנתחים לעצמנו עובדות. ואת העובדות האלה אנחנו מנתחים בשני תחומים: הראשון – מיקום הקבע והפריסה בשטח של העוצבות הגדולות, אשר במצרים הסתיים כבר לפני חודשיים. זאת אומרת, עיקר המערך המצרי נמצא קדימה ומסוגל לבצע מלחמה דפנסיבית ואופנסיבית כמעט מבלי להניע כוחות. ובכן – האם דרושות למצרים 72 שעות על מנת לצאת למלחמה או על מנת ליצור מצב מלחמתי? לא! כי מספיק שהם יעברו את התעלה מזרחה עם חמש דיוויזיות – הם יוצרים מצב מלחמתי ואנחנו לא נוכל לדעת על כך 72 שעות מראש. קביעה זו הינה עובדה. לעומת זאת, קיים תחום אין סופי כמעט של סימנים מעידים על כוננות מלחמתית ובו יש לנו אפשרות לקבל הרבה מאד ידיעות, כי סך הכל יש לנו די הרבה מקורות וסוכנויות. לכן, שוררת בינינו הרגשה וידיעה שבתחומים מסוימים של הכנות ערביות לקראת מבצע של ממש – סביר שאנחנו נדע. אנחנו לא מגדירים את זאת בזמן אלא פועלים על פי ריבוי קבוצות של סימנים מתריעים על לוח פזל. וסימנים כאלה מגיעים והלוח מתמלא. מכיוון שיש בתוכנו ניתוחים שונים של סימנים מתריעים – הרי כאשר מסתמנת קבוצה של עובדות משמעותיות אנחנו נכנסים לסדרה של הערכות מצב יומיות. במצב זה אנחנו מנתחים את כל הסימנים המתריעים עד היותר קטנים ומנסים לגבש תמונה – האם ובמה משתנה המצב.

אחד הקשיים הגדולים שעלולים לעמוד בפנינו הוא שגם הסורים ייכנסו למערך כוחות קדמי בהתאם למה שמותר להם בהסכם ההפרדה. היום הם מחזיקים הרבה פחות ממה שמותר להם, בייחוד ברצועה השנייה. אם וכאשר הם יכנסו גם לרצועה השנייה עם כל מה שמותר להם הרי שגם בחזית הסורית נעמוד מול צבא עם אפשרות די גדולה לנוע קדימה, כמעט ללא הכנות: אולי לא כמו במלחמה כוללת אבל מספיק כדי ליצור מצב מלחמה ולהשיג, אולי, הישגים מקומיים. ואני מקווה – זמניים בלבד. במצב זה נצטרך לעקוב רק אחרי הסימנים המתריעים הקטנים, אשר כפי שכבר אמרתי מגיעים בכמויות די רבות. לכן, גם ביחס לסורים אנחנו לא מגדירים בזמן אלא בהערכת מצב. אצל ראש אג"ם יש לנו הערכת מצב יומית שבה יושבים אנשי המודיעין עם אנשי המבצעים, בודקים את הכוח שלנו מול מה שנעשה בצד שלהם, בודקים את כל הסימנים המתריעים ומנסים ללמוד איזה תמונה צבאית נוצרת. את זה אנו מדביקים אל התמונה המדינית – ובהתאם לזה אנו מגבשים הערכה כוללת. מרגע שנוצרת תמונה המצביעה על סיכונים אנחנו מקבלים החלטות.

משה ז'ק

יש לזה מסקנות לגבי מצבת כוח האדם?

הרמטכ"ל:

ודאי. כשאני אומר לקבל החלטות – זו בדיוק הכוונה. לכאורה יש לנו שתי אפשרויות בסיסיות: האחת להחזיק כל הזמן יותר כוחות, כפי שהחזקנו בזמן המשא ומתן או לקראת הכישלון שלו. המשמעות של זה תהיה יותר ימי מילואים, פגיעה ברמת הצבא הסדיר, הוצאה יותר גדולה של תחמושת, של חלקי חילוף וכדומה.

האפשרות השנייה, להישאר עם סדר כוחות מוקטן של ביטחון שוטף בלבד, ולקבל החלטות של תגבור הכוח בהתאם להערכת מצב שוטפת.

אז לכל מי שמודאג – השיטה הראשונה היתה הרבה יותר נוחה, אולם אני לא המלצתי לשר הביטחון לנקוט שיטה זו, כי היא יוצרת מעמסה יותר כבדה על האנשים ועל המשק.

גם מנקודת ראות צבאית טהורה לא חשבתי שיש הצדקה להחזקת כוחות גדולים. לא העליתי על דעתי התקפה סורית יזומה אחרי מפלתם במלחמה. מאידך גיסא, כאשר הגענו למתיחות יותר גדולה בחזית, תוך כדי המשא ומתן, גייסנו ללא היסוס. היום חזרנו למצב הרגיל, ואנחנו עומדים עם סדר הכוחות הנורמליים שהחזקנו מרבית השנה ומרבית ימות השנה שעברה. לעומת זאת, לקראת פתיחת התעלה ולקראת סיום המנדט של האו"ם וחידושו – אולי נתגבר את הכוחות שוב. לא נוח לחיות כך – אך לדעתי יותר מוצדק לנהוג כך מאשר להחזיק מערך יותר גדול ובזבזני כל הזמן.

יצחק שרגיל

אנשי צבא בדרך כלל לאחרונה מדברים על כך שאנחנו לא נופתע עוד בעתיד. גמאסי אמר שהוא יפתיע אותך. האם אתה מרחיק בדעתך שהמציאות לפעמים יכולה להפתיע גם את הדמיון?

הרמטכ"ל:

בכנסי קצינים אחרי מלחמת יום הכיפורים, שר הביטחון הקודם אמר שאנחנו, "אינהרנטית" למצב שלנו במזרח התיכון, עתידים לעמוד בפני הפתעות. ומי שלא מקבל את זה, לפי דעתי מטמין את הראש בחול.

אנחנו עומדים עם צבא קטן והם עומדים עם צבאות גדולים, ולכן הם מסוגלים להפתיע אותנו. התכחשות לעובדה יסודית זו הינה חוסר אחריות ממדרגה ראשונה, כי אנחנו יכולים להבטיח אי הפתעה רק על ידי פריסת צבא הרבה יותר גדול בכל החזיתות, כל הזמן! אני אומר לכם הרבה יותר גדול, תאמינו לי, זה הרבה יותר גדול. כמובן יש לנו תכניות שונות של היערכויות אל מול מצבים שונים: בשביל לאפשר בלימה מתקבלת על הדעת צריך כך, וכדי לאפשר בלימה טובה – צריך כך. וכדי לאפשר בלימה עם אפשרות מהירה למעבר למתקפה – צריך הרבה יותר. אבל להניח שהם לא יפתיעונו עוד – זה חוסר אחריות ממדרגה ראשונה.

יש נקודה אחרת שבהזדמנות זו אני רוצה להזכיר – והיא קשורה לאפשרות שאנחנו נפתיע אותם. לצערי הרב אפשרות כזו אינה קיימת. בכוננות האחרונה גייסנו בסך הכל, ביום שישי, כמה מאות אנשים, וכל הארץ עמדה על הראש. למה? כי החזרנו את חיילי הצבא הסדיר ליחידות. כבר בנובמבר 1974 כשחיזקנו את הכוח לקראת חידוש המנדט בסוריה – נוכחנו שגיוס קטן מעמיד את המדינה על הרגליים, ובחוץ לארץ יודעים על כך בסדר גודל של דקות.

הכוננות האחרונה הוכיחה לנו שנית שגיוס המערך בשקט הוא כנראה בלתי אפשרי בתנאים הקיימים.

מתי אנחנו כן יכולים להפתיע – אם שני הצדדים מגויסים או במתיחות מדינית. במקרה כזה אנו מסוגלים להפתיע במועד ובאיזור המדויק של המתקפה. אבל אין אפשרות הפתעה כשאנחנו מגייסים את כל המערך ויוצאים למלחמה. צריך לזכור שצה"ל היום הוא גדול ולרכז את העוצמה שאנחנו צריכים בחזית המתקפה זה עבודה ענקית, מבחינת העברת הכוחות, הסעתם וריכוז הציוד והתחמושת. רק לצורך הובלה דרוש כך ו כך זמן וכל הכבישים. אין שום אפשרות לעשות זאת היום כפי שעשינו בזמנו ב- 1956. ב- 1967 שני הצדדים גייסו כוחות לקרבת החזית. נוצר מצב מתוח ואז צריך היה להחליט מי מתחיל והיכן. למה אני מדגיש כל זאת? כי תדעו לכם שגם בחזית המצרית, גם בחזית הסורית וגם בחזית הירדנית, ההבקעות היום הן עניין מאד יקר ומסובך. אם הצבאות שלהם יעמדו כבר מוכנים והם יידעו שאנחנו מגויסים – המשמעות היא שלא נשיג הפתעה אסטרטגית. ואז, כאשר החטיבות והדיוויזיות הקדמיות שלהם ערוכות במקום והעתודות הדיוויזיוניות במקום – המלחמה אינה פשוטה. מדובר היום על מספרים ענקיים של עוצמות: 1700-1800 טנקים סוריים עד למרחק של 50 ק"מ מקו החזית – זו דחיסות ענקית של כוח. תוסיפו לזה את אלפי הטילים נגד טנקים ונגד מטוסים, וחי"ר, וכדומה וכדומה; המלחמה במצב כזה היא קשה ויקרה – שאף אחד לא ישלה את עצמו. חשוב לזכור שמדובר בחזיתות קבועות שמרחב התמרון בהן קטן ביותר. תעלת סואץ היא במקומה והתמרונים דרך הים התיכון או ים סוף קשים ומסובכים לביצוע. לכן, כושר התמרון האסטרטגי הוא די קטן בסופו של דבר.
כך גם ברמת הגולן, בין הירמוך בדרום והחרמון בצפון.
שואל:
אתה מדבר על חזית מזרחית כעל קו אחד עם ירדן ולבנון?
הרמטכ"ל:
אני הייתי רוצה למנוע את זה בכל כוחות נפשי. כבר הזכרתי בהקשר הפעילות נגד המחבלים שאנחנו צריכים לשמור מכל משמר את לבנון ואת ירדן על אש נמוכה ככל האפשר. יש תהליכים שאנחנו אולי לא יכולים לעצור אותם. אבל להפוך מתוך חולשת הדעת את לבנון למדינת עימות מלאה, זאת אומרת לאיזור מבוצר מלא ולהפוך את ירדן לאיזור מבוצר מלא – או אז נעמוד באמת מול חזית מזרחית מלאה, ואז התמרון האסטרטגי דרך מפרץ עקבה הוא כבר הרבה יותר מסובך. לכן, י ש תהליכים שכדאי מאוד לא לזרז אותם, לשמור את המדינות האלה ירדן ולבנון בתהליך התפתחות איטי ולא לדחוק אותן למעמד של אויבים בטוחים בכל מלחמה. במקרה כזה אולי נוכל לתמרן דרכן בלית ברירה.