טליק ושרון – מינויים מונחתים ,השפעת מחלוקות בדרג המדיני על הצבא

בועות ספורים אחרי מינויי לרמטכ"ל, כאשר האלופים טל ושרון נשארו, על פי בקשתם, מחוץ לשורות הצבא הסדיר, מונה האלוף שרון ליועץ צבאי לראש הממשלה, ואז מינה שר הביטחון את האלוף טל ליועץ צבאי שלו. היתה זו המכה הישירה הראשונה שהוכיתי, בגין עצמאותי, מצד אחד, והעימות האישי-פוליטי ההיסטורי בין יצחק רבין ובין שמעון פרס. מאידך גיסא, מזה שנים, בעקבות יחסים אישיים ממושכים ובעיקר כתוצאה ממלחמת הגנרלים שפרצה במלחמת יום הכיפורים, העדיפו גם רבין וגם פרס שהאלופים הוותיקים שרון וטל יהיו כפופים להם בתוקף המשמעת הצבאית מאשר פועלים חופשי או נגדם במסגרות פוליטיות יריבות. במלים אחרות – נוח היה להם שאני אטפל בהם כרמטכ"ל, למרות מעורבותם במלחמות הגנרלים וועדת אגרנט, והקשיים העצומים שהמשך שירותם בצבא הסדיר עלול היה לגרום בדרך לשיקומו. גם רבין וגם פרס ידעו על מאמצי הכנים לרתום לשיקום הצבא את מרבית הקצינים הוותיקים – אלא שהתביעות של חלקם – וביחוד של שרון; והציפיות של האחרים, וביחוד טל – היו מרוקנות את המטכ"ל מתוכנו, מסמכותו ומיכולת פעולתו. לכך כמובן, לא הסכמתי, ואז ניסה הדרג המדיני שמעלי ללמד אותי פרק ראשון בהלכות צבא ופוליטיקה: לא רצית לקבלם תחתיך – תקבל אותם כמעט מעליך. לא התרגשתי מתרגיל זה, כי ידעתי שבדמוקרטיה כשלנו יש לרמטכ"ל תפקידים מוגדרים, ואם אשמור עליהם איש לא יוכל לפגוע בהם. היטיב להרגיע אותי שר האוצר, יהושע רבינוביץ ז"ל. לפני ישיבת ממשלה עצר אותי רבינוביץ ליד הדלת ואמר לי: "אל תתרגש מהמינויים האלה, מוטה, ואל תדאג. הממשלה מחליטה על פי המלצות של איש צבא אחד בלבד – הרמטכ"ל – כי רק הוא מייצג את צה"ל כלפי הממשלה." ואמנם כך גם היה: תוך זמן קצר ביותר נוהלו הנושאים הביטחוניים-מדיניים ביני ובין הדרג המדיני בדרך הרגילה – פרט למספר התפרצויות דמגוגיות, האופייניות לשרון, ואשר לרוב לא היו מקובלות גם על ראש הממשלה עצמו.

ביקורו של קיסינג'ר במזרח התיכון לא רק שלא הרפה את המתח המדיני-צבאי אלא אף העלה אותו. הכל הבינו שלקראת הביקור, בחודש מארס, אשר בו ינסה קיסינג'ר להגיע להסכם ממשי, ינקטו כל הצדדים המעורבים בכך את מרב הצעדים אשר יבטיחו להם משא ומתן מעמדת כוח.

וכאן חזר על עצמו המחול המטופש של פחד ופרנויה הדדיים: כל אחד מנסה להפחיד את כל האחרים ומוצא עצמו נפחד מכולם!

ממצרים הגיעו מסרים בעלי משמעות כפולה: מחד – נמשכו ההכנות בקרב הכוחות המצריים בקרבת תעלת סואץ, וכל הפקודות המוקדמות אשר הועברו אליהם הצביעו על מוכנות ונכונות לעימות צבאי. גם ההצהרות של ראשי השלטון במצרים היו תוקפניות ומאיימות. מאידך – רבו הידיעות על אופטימיות בקרב ההנהגה המצרית וציפייה בטוחה שההסכם הקרוב יענה על תביעותיהם.

גם אצלנו נשמעו גישות ועמדות, השונות בתכלית האחת מחברתה – ובמיוחד בהערכותיהם של ראש הממשלה, יצחק רבין, ושל שר הביטחון, שמעון פרס: בעוד ראש הממשלה לא צפה כל אפשרות סבירה למהלך צבאי מצרי לקראת ביקורו של קיסינג'ר או בעת ניהול המשא ומתן, השחיר שר הביטחון את התמונה והעריך, בסבירות גבוהה, אפשרות של לחצים ועימותים פוליטיים שעלולים להידרדר לעימות צבאי.

מחלוקת זו בתוך הדרג המדיני זכתה לאי שביעות רצון עמוקה בקרב הפיקוד הבכיר בצבא. בדיון מטכ"ל, ב- 24 בפברואר, הביעו האלופים תרעומת קשה על כך שבעוד הם מתכוננים, הלכה למעשה, לעימות צבאי, נשמעות מפי הדרג המדיני – אשר אישר את כל צעדי ההתכוננות – נימות רגועות ומרגיעות: הכיצד ניתן להסביר לחיילים בקו החזית סתירה כזו בקרב ההנהגה הלאומית? המטכ"ל פעל מתוך נאמנות לעיקרון שאנחנו פועלים על פי העובדות בשטח ולא על פי ניסוחי סבירויות – ולכן על מה ולמה ההתפלספות וההתנצחות המילולית ברמה המדינית? אלופי הפיקודים תבעו במפגיע לתגבר את כוחותיהם המסתערים כולל גיוס מילואים.

עד כמה היו ההתנצחויות הללו מיותרות ומזיקות למדתי במסיבת כתבים צבאיים, ב- 23 בפברואר. הצגתי לכתבים את הכוננות העליונה של צבאות ערב בחזיתות השונות וכן ניתוח מודיעיני מפורט על דיוני הצמרת המצרית מחודש ינואר, לגבי האופציות המדיניות והצבאיות הפתוחות בפניהם. המשמעות היתה ברורה: אם לא ישיגו המצרים את תביעותיהם בדרך ההסכם – יכונו למלחמה. כיוון שעמדת ישראל היתה רחוקה מלספק את ציפיותיהם של המצרים בשדה המשא ומתן – לא היה לנו ספק, במטכ"ל, שאנו עלולים להידרדר למלחמה – ועלינו להיות מוכנים לכך.

הכתבים הביעו את פליאתם – שכן רק יום קודם הם שמעו מראש הממשלה תדרוך מדיני בנימה אופטימית.

אי לכך, זימנתי ללשכתי את המזכירים הצבאיים של ראש הממשלה ושל שר הביטחון והעמדתי אותם על רוח הדברים שנשמעו בדיון המטכ"ל, ולקראת מסיבת הכתבים ביקשתי יתר תיאום בהתבטאויות המדיניות-צבאיות, לטובת כל השותפים בעשייה ולטובת העניין עצמו.