הסכם הביניים – הרצאת הרמטכ"ל

הסכם הביניים – הרצאת הרמטכ"ל בממשלה, 19 במארס 1975

ברצוני להציג בקצרה ובמהירות חלק מדעותי האסטרטגיות מדיניות בעבר, על מנת שתבינו את הרקע המתמשך להמלצותי היום בעניין סיני.

אתחיל בפעולות התגמול, בשנים 1956-1959 בהן השתתפתי אישית וגם נפגעתי. באופן אישי הייתי נגד חלק לא קטן מהמבצעים שביצענו, כיוון שחשבתי אותם למוטעים מבחינה מדינית – למרות שהייתי רק מפקד פלוגה. לא ראיתי באידיאולוגיה של פעולות התגמול תורה למשה מסיני – וגם היום זו דעתי. מדוע בכל זאת השתתפתי בפעולות? כיון שכקצין אמרתי לעצמי: אם מדינת ישראל מחליטה שיש צורך בפעולות תגמול – אני, כחייל, מתנדב לעשותן ולא להשאיר זאת רק לאחרים.
ב- 1967 התנגדתי ליציאה חפוזה למלחמה כשבועיים תמימים, כאשר רוב הקצונה הבכירה המליצו, בקול גבורה, לצאת למלחמה מיד. לא חששתי מהמצרים – אולם אני מאמין שממשלה לא מוציאה עם למלחמה אלא לאחר שממצים את כל הדרכים המדיניות, ומותר לצאת למלחמה רק כאשר ברור שאין שום אפשרות אחרת. עשיתי את זאת, כי סמכתי על כוחו של צה"ל. כתבתי את הדברים האלה אז ביומן האישי ופרסמתי את אותו חלק ממנו שנתנו לי לפרסם בספר על ירושלים – "הר הבית בידינו"! לאחר בדיקת המערך המצרי בסיני סמכתי על כך שתוך שלושה ימים נשמיד את המערך הזה כולו – יום להבקיע ויומיים לאסוף אותם. למרות זאת – לא חשבתי שצריך לצאת למלחמה כל זמן שלא מוצו כל הדרכים המדיניות.
ושבועיים לאחר המלחמה, כאשר הייתי היועץ הצבאי למשלחת שלנו באו"ם – הצעתי לשר החוץ, אבא אבן, בניו-יורק, לסגת נסיגה חד צדדית של צה"ל עד המעברים, כדי להוכיח למצרים שהכוונה שלנו היא להסדר של שלום ולא לכיבוש שטחים. לצערי הרב זה לא יצא לפועל.
בשנת 1970 תמכתי בחוזקה בהפסקת האש למרות כל מיני סיכונים שהיו כרוכים בזה. היו כמה לוחמים מקצועיים במטכ"ל שהתנגדו בכל תוקף להפסקת האש. חשבתי כי בהסתמך על עוצמת צה"ל היה הסיכון הצבאי מוצדק ושצריך להשיג בדרכים מדיניות את כל מה שאפשר למצות. אני חושב שנכון עשה הרמטכ"ל דאז, בר-לב, שתמך בהצעה הזאת עם כל הסיכונים שהיו כרוכים בכך – וזה הוכיח את עצמו בצורה מלאה.
כאשר נערכו דיונים במטכ"ל לגבי הסדר חלקי בתעלה, הייתי אז אלוף פיקוד הצפון – וכאשר פנה אלי שר הביטחון – תמכתי בהסכם חלקי ובהתרחקות מן התעלה. לא הבנתי את ההתעקשות מסביב למעבר של 500 או 700 חיילים מצריים את התעלה. אי אפשר לבנות מערכת יחסים בין שני עמים על הקשחה. מדינה קטנה כשלנו יכולה לתפוס לפעמים מנהיגות לזמן קצר – אבל היא צריכה לדעת את מקומה הגיאופוליטי במזרח התיכון ובעולם כולו.
כאשר ביקר שר הביטחון, משה דיין, בארצות הברית, בספטמבר 1972, ואני הייתי אז נספח צבאי חדש – הבעתי בפניו את דעתי שמדיניות הביטחון שלנו היא מדיניות ארוגנטית; אנחנו מבצעים יותר מדי מבצעים מעבר לגבול ואנחנו מבצעים אותם בתנופה ובהכרזה יותר מדי גדולה. הצעתי לו שהמדיניות שלנו תהיה נסיגה מהתעלה, זאת אומרת מימוש המדיניות של ההסכם החלקי, על מנת להגיע למצב של יחסים מדיניים ולא על מנת להגיע למצב של לוחמה בלתי פוסקת.
חשבתי שהמדיניות של סטאטוס-קוו נידונה לכישלון ושהיא מדיניות מוטעית של בת יענה.
כאשר מלחמת יום הכיפורים עמדה בפני סיום והתחילו גישושים של משא ומתן, הצעתי לשגריר שלנו בוושינגטון, שמחה דיניץ, להמליץ בפני הממשלה לקיים מפגש מפקדים ישיר בינינו ובין המצרים, בהנחה ובתקווה שבעקבותיו יבואו מפגשים נוספים – גם צבאיים וגם מדיניים. כאשר שמעתי שמתחילות השיחות בג'נבה – ביקשתי מהרמטכ"ל לשלוח אותי לג'נבה – כי האמנתי שעל בסיס התוצאות של מלחמת יום הכיפורים, אם נהיה מספיק חזקים, נוכל להגיע, במשא ומתן ישיר, להישגים מדיניים הרבה יותר מוחלטים.
אני מודה שלא הערכתי די את המצב הפנימי שלנו: חשבתי שנוכל להתעקש יותר, כל עוד אנחנו נמצאים ממערב לתעלה, וכאשר כל הקלפים בידינו: האמנתי שנוכל אז לאלץ את המצרים להגיע להסכם הרבה יותר מקיף וכולל.
אני מוכן להוסיף, כי בביקורים שלי בעוצבות ממערב לתעלה, לפני הנסיעה לג'נבה, בשיחות עם חיילים ומפקדים – עסקתי בזאת שלושה ימים רצופים – נוכחתי שרוב המפקדים ורוב החיילים היו מוכנים לשאת בנטל של המשך שירות המילואים ושל הסתכנות בחידוש המלחמה למען השגת תנאים מדיניים הרבה יותר משמעותיים. חשוב לזכור שבאותה תקופה, כאשר ישבנו על ג'בל עתקה ממערב לתעלה ושלטנו שליטה רצינית מאד בתוך מצרים – האינטרס שלהם לסיים את המלחמה לא היה קטן יותר מאשר האינטרס שלנו. בכל מלחמה מגיעים למצב ששני הצדדים תשושים ועייפים. השאלה היא: למי יש כוח לנשום הלאה ולמי אין? מי שלא היה לו כוח לנשום הלאה במלחמת יום הכיפורים ורצה להגיע למצב של הפסקת האש, והרצון הזה היה אצלו חזק יותר – היו אלה המצרים. גם אנחנו רצינו להגיע להפסקת האש – אבל הם רצו בזה באופן חזק יותר.
עובדה היא שלא הגענו לניצול מדיני מלא של התוצאה הצבאית המרשימה בשטח.
לפי הערכתי זה היה בעיקר בגלל המצב הפנימי אצלנו, אבל גם בגלל מצבים מדיניים אמריקניים ובין-לאומיים חדשים לחלוטין, שלא היו קיימים בתחילת המלחמה, כגון: משבר הנפט והחשש מעימות בין מעצמתי עם רמזים לשימוש בנשק גרעיני. אני מדגיש זאת במיוחד, כי לפי הערכתי חשוב מאד לצפות מראש התפתחות אפשרית של תנאים מדיניים לפני כל מלחמה. כי אחרת שופכים דם ולא תמיד מוציאים מזה את התוצאות המקוות.
לכן, באופן עקרוני, ברמה שאני מטפל בה, חשוב מאד, בהסתמך על העוצמה, לפתור את הבעיות ללא מלחמה! כדאי מאד לנסות ולמצות את כל הדרכים האפשריות, כדי להגיע לפתרונות מדיניים בחסות העוצמה הצבאית אך מבלי להשתמש בה. אם מגיעים למצב שמוכרחים להשתמש בעוצמה – זה כבר לא טוב. כמובן שאז צריך לעשות זאת עם כל הכוח ולנצח. אבל אם אפשר למנוע זאת על ידי הגעה לפתרונות הרצויים לנו בדרכים אחרות – גם אם הן יוצרות קשיים פוליטיים משמעותיים – זה עדיף!
לפי הערכתי, בכל מלחמה העלולה לפרוץ בתקופה הקרובה – אנחנו ננצח. לשמחתי הרבה לא רק אנחנו חושבים כך אלא כל הערבים חושבים כך. ואם אנחנו מקבלים ברצינות את הידיעות שמביא קיסינג'ר גם ממצרים, גם מסוריה וגם מירדן – אין לערבים שום ספק שבמלחמה מלאה הם יפסידו. לעומת זאת, הם למדו ממלחמת יום הכיפורים שאין להם צורך להגיע איתנו למלחמה חזיתית מלאה ולהתנגשות כוללת של הכוחות. קיסינג'ר הבין מהמצרים ומהסורים שהם לא ייצאו עוד פעם למתקפה עם אלף טנקים, כי לדעתם הם אינם זקוקים לזה; הם יעדיפו מלחמה מתמשכת שעיקר מטרתה קידום ההסדר המדיני. בהסתמך על ניסיונם ממלחמת יום הכיפורים לא איכפת להם לאבד קרקע ושטח, אולם הם ישמרו על חלק גדול של הכוח וימשיכו במלחמה מצומצמת, אשר בהסתמך על הניסיון שלהם בעבר הלא רחוק, לנו קשה לעמוד בה לאורך זמן. איני חושב שהסורים לבד יוכלו לעשות זאת. אני חושב שאם תפרוץ בינינו מלחמה – נוכל, בלוח זמנים מתקבל על הדעת, להגיע להכרעה שלא תאפשר להם להמשיך. לדעתי, בהתחשב בעוצמה שלנו – אין הם מעריכים שיוכלו להתחיל בכך ולסמוך על כך שכל העולם הערבי ואולי גם גורמים בין לאומיים אחרים יתמכו בהם עד להשגת תוצאות.
אין אני משלה את עצמי לגבי כוונות הערבים. כולם, ברגע שיוכלו, ירצו להשמיד אותנו. בעניין זה לא הייתי מציע למישהו שתהיינה לו אשליות.
ויש תנאי אחד למנוע מלחמה כזו, תנאי אחד ויחיד – וזוהי העוצמה הכוללת שלנו, ולא רק העוצמה הצבאית. רק היא עלולה לדחות מלחמה ואולי למנוע מלחמה. אבל כל מה שאני עומד להציע בהמשך הדברים – אינני מתבסס על ההנחה שביחס אלינו יש בין הערבים כאלה שהם טובים יותר וישנם כאלה שהם טובים פחות. אמנם אני חושב שאפשר לדרג את הפלסטינים ואת הסורים כקיצונים ממדרגה ראשונה, וישנם אחרים בעלי גישה ואינטרסים שונים במקצת – אבל ההבדלים ביניהם אינם עד כדי כך חריפים באשר להערכת המצב כלפי צעדיהם נגדנו בעתיד.
את התכנית שלי הבעתי לפני צוות השרים למשא ומתן ולפני ראש הממשלה, לפני נסיעתו לפגישה עם הנשיא פורד. כלומר, לפני שנכנסנו למשא ומתן הנוכחי. ההרגשה שלי היתה שאנחנו, מדינת ישראל, מוכרחים לצאת בתכנית מדינית פוזיטיבית שלנו, ולא להימשך ולא להיגרר ולא להגיב אחרי תכניות של אחרים, של הערבים או של האמריקנים. כמו כן, אני חושב שבאופן עקרוני אסור לנו להיכנס לסטאטוס קוו ביטחוני מדיני.
שר החינוך הזכיר את הלקחים ממלחמת יום הכיפורים. נכון שיש ועדת אגרנט על הצבא שלנו לפני מלחמת יום הכיפורים. אולם, העובדה שאין ועדת אגרנט על מדיניות הממשלה שלנו לפני מלחמת יום הכיפורים, אינה אומרת שאין מה לנתח את המדיניות שלנו לפני המלחמה וללמוד ממנה לקחים.
כי גם היום עיקר הבעיה שניצבת בפנינו היא מדינית. אני אומר לכם בפירוש – שצה"ל יכול להגן על המדינה גם בקו התעלה, גם בקו המעברים וגם בקווים אחרים. וכבר מישהו ציין שלא יעשו את ה"כותל המזרחי הזה" של מעברי ההרים ל"כותל המערבי שלנו", ולא יעשו מאיזה גוש הרים מי יודע מה.
לפני יומיים עמד קיסינג'ר במלון עם ראש הממשלה והעיר לי הערה: אתה שוב מסתכל עלי מ"המעלית שלך". הפניתי אותו לעיר העתיקה ואמרתי לו: זוהי הגבעה היחידה החשובה.
כל היתר הוא עניין של פוליטיקה. הרשו לי לדבר על כלל החזיתות, כי אי אפשר לדבר על החזית המצרית מבלי להתייחס לחזיתות האחרות. לצערי הרב אין אני רואה כל אפשרות לשינוי בהיערכות הקרקעית שלנו ברמת הגולן ובגדה המערבית. מבחינה צבאית טהורה איננו יכולים לוותר על המאחזים הצבאיים שלנו ברמת הגולן אפילו במטר. המכסימום שאנחנו יכולים לעשות הוא להחזיר לסורים את אזור החיץ. אבל אין אני רואה מצב בעתיד הקרוב שמישהו מצה"ל יוכל להמליץ לוותר על משהו ברמת הגולן.
כמו כן, בגזרה הירדנית, לפי הערכתי אי אפשר לוותר על קו הגנה המבוסס על הכבישים העיקריים העולים מבקעת הירדן להר ועל קו הרכס ההררי למעלה. מבחינה מודיעינית, אווירית וקרקעית – לא נוכל להגן על מדינת ישראל מול חזית מזרחית של סוריה, ירדן, עיראק וסעודיה מבלי לשבת במקומות האלה. אם להתיישב שם או לא להתיישב שם ומה יהיו שם הסידורים הפוליטיים – זוהי שאלה אחרת. בניתוח צבאי אינני רואה איך נוכל להמליץ לוותר על המקומות האלה.
המקום היחידי שבו יש לנו חופש פעולה אסטרטגי גדול, אמנם עם סיכונים – זה בסיני.
לפי הערכתי, אנחנו צריכים לעשות כל מאמץ להוציא את מצרים עד כמה שאפשר ממסגרת הלחימה. ואת זה אי אפשר להשיג על ידי הסכמים קטנים, שמותירים בעינה את הסיבה למתיחות. אנחנו צריכים לצמצם את המוטיבציה המצרית עד כמה שאפשר על ידי הסדרים טובים לשני הצדדים ובמקביל לבנות בתוכנו עוצמה צבאית כזאת שתרתיע אותם מפני מלחמה בכלל – אם זה אפשרי. שני האלמנטים האלה יחד – הסכם מדיני טוב והרתעה צבאית – ידחו אצלם את המוטיבציה למלחמה.
אמרתי לראש הממשלה שבדרישתנו לאי לוחמה אנחנו תולים את עצמנו באילן שלא נדע איך לרדת ממנו. אי אפשר לקבל מעם אחר הכרזה על אי לוחמה, כאשר אתה יושב בתוך השטח שלו. זה בלתי אפשרי. אף ישראלי לא היה מסכים לזה. ובמה המצרים גרועים יותר מאיתנו? הם עם גאה ומכובד והם אינם יכולים לקבל את זה.
כתוצאה מזה אנחנו מאבדים את הדבר העיקרי – סיכוי להסדר טוב לכולנו. לפי דעתי, ככל שנרד ממצב זה מהר יותר – יהיה טוב יותר לעם ישראל.
אפשר להוציא את המצרים מהמלחמה רק אם אנחנו הולכים בגדול ובצעד אחד משמעותי, וזאת הצעתי בשעתו לראש הממשלה. מאז ועד היום התרחשו כמה וכמה דברים. לכן בדברי היום יהיו מספר שינויים – אם כי לא עקרוניים.
אני מציע שנפנה את כל השטח מקרבת התעלה ועד לקו העובר מג'בל לבני לג'בל הילל, לג'בל חרים ועד א-טור, ונאפשר למצרים להתקדם לשם, כאשר אנחנו נעמוד בקו הזה (מצביע על המפה). אמרתי אז שאני חושב כלגיטימי לתת להם את הפתחה המערבית של המעברים, מרחק כ- 30 ק"מ מתעלת סואץ, לשם הגנת התעלה ומיליון וחצי התושבים האמורים לחיות בערים ובכפרים שלאורכה. למה מוצדק שלנו יהיה קו הגנה במרחק 50 קילומטר מהגבול הבין לאומי ולהם פחות מ- 20 ק"מ מהתעלה? האם הם שונים מאיתנו במובן זה? לפי דעתי, אם לא ייווצר מצב ביטחון בסיסי זהה – אי אפשר יהיה להגיע להבנה בין העמים – דבר שאנחנו צריכים לחתור אליו. לכן, גם זאת לא התניתי באי לוחמה, כי הם אינם יכולים להסכים לאי לוחמה כל זמן שאנחנו נמצאים בשטח שלהם. אבל אנחנו כן יכולים ליצור מצב שלהם לא כדאי יהיה לצאת למלחמה כאשר לנו תהיה עוצמה גדולה. ולנו תהיה עוצמה גדולה רק אם נהיה ביחסים הדוקים עם ארצות הברית לטווח ארוך, והכל יהיו בטוחים שתכניות ההתעצמות ארוכות הטווח שלנו אמנם יתממשו. לשם כך אין זה מספיק להיות טוב עם האמריקנים – צריך להכיר ולסייע לאינטרס האמריקני. אי אפשר לבקש מהאמריקנים 1.5 מיליארד דולר לשנה ולהתעקש על כל מילימטר חסר ערך בסיני – זה לא הולך ביחד. השנה אנחנו מבקשים למעלה מ- 2.2 מיליארד דולר, רק לצרכים הצבאיים שלנו. לא יתכן רק לסמוך על הכסף שלהם ולא לתת להם בתמורה שום דבר ממשי – על פי תפישתם. בין עמים מכובדים אין זה פועל כך, בוודאי לא לאורך זמן.
כיוון שאני מכיר את התכנית שלנו עד 1984 ואני יודע מה נרצה מהאמריקנים – אני חושב שאנחנו צריכים ללכת לקראתם באינטרסים, שהם חושבים כי הם האינטרסים שלהם, ולא באלה שאנחנו חושבים כי הם האינטרסים שלהם. צריך ליצור מצב של הבנה בסיסית בינינו ובין האמריקנים – מצב של נכונות ישראלית ללכת בגדול לקראתם – כל עוד אין זה פוגע ביסודות הביטחון שלנו. לפי דעתי פינוי חלק גדול מסיני אינו פוגע בנו, ולאמריקנים זה נותן מעמד עדיף ביותר בעימות הגלובאלי שלהם עם ברית המועצות על השפעה במזרח התיכון ובארצות הערביות הגדולות.
לצורך הגנתנו אנו זקוקים לבניית שדות תעופה בקו הקדמי. על הקרקע נחזיק כוחות ניידים עד לקו הקדמי: אחר כך ישתרעו 130 ק"מ של איזור ללא כוחות ועוד 10 ק"מ של איזור עם כוחות מצריים מדוללים. אם במצב כזה יצאו עלינו המצרים למלחמה – אנחנו ננצח, אם היא תקרה השנה, כעבור ארבע שנים או כעבור עשר שנים. מערך הכוחות הבין זרועי שנבנה עד אז – הוא שיקבע את עצם גורל המערכה. במצב כזה אין ערך למעברי ההרים שבקרבת התעלה. רק מי שרואה את ביטחונה הלאומי של ישראל במשקפים טקטיות של מ"כ, חושב שהם קובעים את גורלה של מדינת ישראל, ועושה מהם "פיל". יתר על כן – בכל המלחמות הקודמות, לא באיזור המעברים הוכרעה המלחמה; המלחמה הוכרעה כאן, (מצביע על המפה) – באזורים הנרחבים שבין המעברים ובין חוף הים התיכון. ב- 1956 נלחמתי כמג"ד תחת פיקודו של אריק שרון במתלה. אבל לא אנחנו הגענו הראשונים לתעלה – ובצדק.
הכוחות במרחבים הפתוחים הם שהגיעו ראשונים לתעלה. כך היה גם במלחמת ששת הימים. המעברים בהרים חשובים אם חושבים בקטנות, אבל הם אינם חשובים אם חושבים על כל מערכת היחסים בין העמים ועל מכלול התשתית של הביטחון הלאומי.
לפי הערכתי, חשוב מאד למדינת ישראל, שאם היא תיאלץ לצאת למלחמה – היא תעשה זאת במצב מדיני טוב. כדי להגיע למצב מדיני טוב – עלינו לעשות צעד משמעותי כלפי המצרים ביוזמה שלנו, ולא להיגרר אחרי קיסינג'ר וההצעות שלו. גם צעד כזה לא התניתי באי לוחמה כי אין אנו מנהלים מערכת של חנות מכולת אלא עוסקים בגיבוש תכניות, המיועדות לשנות את המצב בינינו ובין מצרים באופן יסודי ולטווח ארוך.
ואם אמנם ניצור תשתית כזו של יחסים עם המצרים – יעמדו לרשותנו גם הזמן וגם האפשרות המדינית להכות בסורים אם הם יתקפו אותנו, מבלי שהמצרים יכנסו בהכרח למערכה באופן מידי ובשלבים הקריטיים. אין אני בטוח אם המצרים יכנסו בכלל למערכה כזו, אם כי גם איני בטוח שלא יכנסו לתוכה. אבל, אין ספק שהמרחק הגדול בין הצבא המצרי ובינינו יקשה מאד על כניסתם למערכה והמוטיבציה שלהם להסתכן למען הסורים תהיה אז קטנה בהרבה.
המלחמות הקודמות שלנו הצביעו על כך שאם נכנסנו למלחמה במצב מדיני מתקבל על הדעת – גם סיימנו את המלחמה עם הישגים מדיניים. את מלחמת השחרור סיימנו עם שטחים שכבשנו ולא החזרנו עד היום. בשנת 1956 יצאנו למלחמה במצב מדיני בין לאומי מסובך ועוין. ואם כי היו גם אז הישגים גדולים – חזרנו מסיני מהר מהר. ב- 1967 כל העולם עצר את הנשימה יחד איתנו במשך שלושה שבועות של ניסיונות מדיניים שעלו בתוהו: כולם ידעו שיצאנו למלחמה באין ברירה. לכן, למרות המלחמות שמאז ועד היום – אנחנו יושבים בשטחים שכבשנו ושחררנו אז.
כאשר המדיניות שלנו בשנים 1970-73 היתה של סטאטוס-קוו ובסך הכל יותר מדי צבאית ופחות מדי מדינית – הרי גם כאשר הערבים פתחו ביום הכיפורים במלחמה ואנחנו נמנענו ממכה מקדימה מחשש לתגובה אמריקנית חריפה – היא נגמרה לרעתנו מבחינה מדינית. אני אומר זאת בקיצור, כי כמובן שזורים במסכת זו מרכיבים שונים ומשונים.
על מנת להימנע ממצב כזה בעתיד – אנחנו צריכים לנקוט צעדים אשר יבטיחו שאם, למרות הכל, תקרה מלחמה – היא תלווה מתחילתה ועד לסיומה במערכת מדינית אזורית ובין לאומית טובה יותר.
אני חוזר לתחום הצבאי: אין בינינו ויכוח שבתנאים הנוכחיים – המלחמה תהיה די קשוחה על הקווים הקיימים. לעומת זאת, המלחמה תהיה יותר מלחמת תנועה כאשר במרחב שבין שני הצבאות יש שטח פתוח של למעלה ממאה קילומטר. הפעולות תהיינה מבוססות גם על אלקטרוניקה וגם על צנחנים, ואז לא נהסס להביא את הכוחות המשוריינים למפגש עם המצרים בשטחי התמרון העיקריים. למצרים לא יהיה אז כיסוי צמוד של סוללות נ"מ כמו בקו מוחזק – ואז, לפי הערכתי, כושר התמרון שלנו עם יכולת ריכוז הכוח במהירות ועם רמה גבוהה יותר של כוח אדם מפקדים ולוחמים – יביאו להשמדה טוטאלית שלהם במרחבים האלה, שאותם אני מציע לפנות היום למען אסטרטגיה יותר נכונה ומצב מדיני טוב יותר.
כמובן, קיימת סכנה שהמצרים יתקדמו 15 קילומטר, לשם שינוי המצב הפוליטי וזירוז התהליך המדיני – ויעצרו; יתקדמו ויעצרו להגנה ולראות אם אנחנו נפתח באש ראשונים. אינני חושב שאיזו שהיא ממשלה בישראל פתרה את כל הבעיות. תהיינה מספר בעיות למי שיצטרך להחליט מה עושים על 15 קילומטר אלה. אין פטנט אחד הפותר את כל הבעיות, אבל לפי מיטב שיפוטי הסיכון באפשרות כזו הוא קטן וניתן להסתכן בו מבלי להינזק.
היה מי שחשב שהסטאטוס-קוו הוא הדבר הטוב ביותר ואז ניחתה עליו מלחמת יום הכיפורים על התעלה, והוא שילם מה ששילם. אין אני מאשים איש. אבל אני מנתח מה שהיה ומה שיכול היה להיות. בכל אחת מן האפשרויות יש סיכונים. אני מצביע עליהן. אני חושב שהתכנית אותה אני מציג אינה בשביל מדינת ישראל סיכון מעל למחושב. בכל אופן, היא פותחת אפשרויות מדיניות וצבאיות הרבה יותר גדולות, בעיקר בחזיתות ירדן וסוריה – אשר בהן, לפי דעתי, אי אפשר לוותר כמעט על כלום מבחינה צבאית.
בהיותי המפקד והמושל ברצועת עזה למדתי את המימרה הבאה מאחיו של רשאד א-שאווה – וכך הוא אמר לי באחת השיחות הפוליטיות בינינו: "היתה מלחמה ואתם ניצחתם והפלתם אותנו על הקרשים; עכשיו אתם שולטים בנו ולוחצים עלינו עם הרגל על הגרון ואומרים לנו: תדברו איתנו ונגיע להסכם! אבל אין אנחנו יכולים לדבר עם גרון חנוק. תזיזו את הרגל מעל הגרון – ונדבר!"
אם אנחנו רוצים למנוע קונפליקטים לא הכרחיים בינינו ובין המצרים – הבה נזיז את הרגל מעל הגרון שלהם ואז נוכל לדבר איתם ברצינות ובלי אשליות, ויחד עם זה לבנות כוח צבאי רציני לכל העתיד הנראה לעין.
כמו כן, הגיע הזמן שנפסיק לבנות את סיני ונתחיל לפתח את הנגב, כי זוהי המדינה שלנו; נפסיק להשקיע עוד פעם בביצורים חולפים בסיני, ואת כל הפיתוח של הכבישים, התשתיות והתעשיות נעשה בנגב – כי זה המקום שבו נצטרך לקלוט עוד שלושה מיליון יהודים. כדאי איפוא שנעבוד יותר שם מאשר אי שם בסיני.
למען ההגינות עלי לציין שהתוכנית כרוכה במספר קשיים לחיל האוויר ולמודיעין וכן, שאם כי חלק די גדול מהקצונה שלנו מסכים בהחלט לתפיסה של שטח גדול ללא כוחות – אין הם תומכים בהצעתי לעשות זאת במצב של היום.
באשר למצב הנוכחי – לאור מה שהתרחש בחודשים האחרונים – הרי ההצעה של ראש הממשלה ושל הצוות היא ההצעה המעשית היחידה. אמנם לפי הערכתי יש בהסדר ביניים זה חסרונות יותר מאשר יתרונות. אילו יכולנו ליצור מהלכים מדיניים משלנו במשך תקופה מסוימת ולהגיע לתכנית גדולה – הייתי מעדיף זאת. אולם, במצב שלנו היום, אני חושב שהתכנית שהוצגה על ידי הצוות היא התכנית המעשית.