דיוני ההפרדה

אסון מעלות לא פגע בדיוני ההפרדה. והימים שבין 15 – 20 במאי הצטיינו במעברים חדים בין משבר ובין תקווה. מבחינתי היו אלה "הימים הגדולים" שלי ושל צה"ל, כי עיקר הנטל לוויתורים נוספים ולניסוח הסעיפים עבר אלינו. ראש הממשלה וצוות השרים הרגישו מספר פעמים שהמשא ומתן הגיע למבוי סתום ואין מוצא ופתרון לבעיות. שר הביטחון, בגלל סיבות השמורות עימו, ניתק כמעט מגע והפסיק להשתתף בפועל בדיונים. לעומת זאת, זכיתי לשמוע ממנו גערות והערות על "התערבותי המוגזמת והצעותי המגוחכות שבושה להעלותן והן חסרות כל כבוד."

לא יכולתי להרשות לעצמי להתרשם מהערות אלה, כיוון שידעתי מה רצון הממשלה, כפי שהובע בדיוניה ובסיכומיה. הבהרתי היטב שאפשר לא לשתפני בדיונים, אולם משאני נוכח בהם לא אמנע בשום פנים ואופן להביע דעתי. זכרתי והזכרתי מקרים קודמים בהם נדחו רעיונות נכונים בגלל רפיון כוח וחוסר עמידה איתנה מול התנגדות, והתוצאות היו אומללות. אי לכך אמשיך לחוות דעה בכל נושא, כל עוד אני מעריך שהדבר תואם את כוונת הממשלה כלשונה וכרוחה. הזמן לדיון מעמיק על ההסכם היה מיד עם תחילת התהליך – ואולי אפשר היה למנוע את התקדים המצרי כל עוד נמצאנו מנצחים, מבחינה צבאית, בתוך מצרים. אולם עכשיו, אחרי שהסכמנו לוותר על המובלעת ולחזור לקו הסגול – האם זה הזמן להתעקש על גבעה, דונם ובית ולמנוע סיכום חיובי למשא ומתן?

הכרתי, מניסיונות קודמים, טקטיקה ופסיכולוגיה מסוג זה: בשלב הראשון ויתורים גדולים ומהותיים, ובשלב השני תוקעים מקלות בגלגלים, כדי לא להיחשב "יונה ותרנית". אני לא יכולתי להשתתף במשחק כזה, לא בהכרה ולא באופי. אם יש צורך לוותר – אין להתבייש בכך. אבל, לעמוד על העיקר שלנו – כן, בזמן ובעוצמה הנכונים.

באחד הימים זכיתי גם להערה חריפה מראש הממשלה. זומנתי לחדרה לפני הדיון עם קיסינג'ר. "שמעתי ממנו הלילה על הנסיעה לדמשק. לדעתי אין יותר מה להציע ואבקש אותך לנהוג בהתאם." תגובתי היתה שאם אמנם כך המצב לא יהיה באמת מה להציע. כשהחל הדיון המשותף ושמעתי את דיווחו של קיסינג'ר חשתי שהיתה בלילה אי הבנה. ביקשתי מראש הממשלה הפסקה, כדי לקיים דיון לפני מתן התשובה. בחדרה של ראש הממשלה הדגשתי כי לדעתי אפשר להמשיך במגעים ואין לי כל בעיה להציג פתרונות אפשריים. מסביב לראש הממשלה עמדו שר הביטחון, משה דיין, סגן ראש הממשלה, יגאל אלון, וראש הממשלה המיועד, יצחק רבין. גולדה מאיר שאלה לדעתם אך לא קיבלה מענה. סבלנותה פקעה: "אני אינני איש צבא – הטיחה בפנינו – עומד פה הרמטכ"ל, חדש, ומציע הצעה. אתם פה שלושה גנרלים, מכם שניים רמטכ"לים, ואינכם מחווים דעה." התרגשותה לא עזרה. הרגעתי אותה כי אין בהמלצתי כל פגיעה בביטחון וביישובים – ואת שניהם אני שם בראש מעייני. ראש הממשלה הסמיכה אותי להציג את ההצעה. בצאתנו מהחדר אמר שר הביטחון: "זו בושה וחרפה להציג זאת." יצחק רבין עצר אותי בדלת היציאה ולחש לי בקולו הכבד: "כל הכבוד. כל הכבוד." יגאל אלון נצמד אלי ביד חובקת ואמר לי: "אני מקווה שאתה מבין את תרומתך העצומה למשא ומתן." הבינותי בהחלט ועשיתי זאת ללא ייסורי מצפון וספקות, אך לא הבינותי – האם זה הכרח המציאות של החיים הפוליטיים שברגעים כה חשובים יימנעו אנשים מרכזיים מהבעת דעה אם אין הם מוכרחים לעשות זאת בתוקף תפקידם?