דברי פרידה מגולדה מאיר וממשה דיין

דיון מטכ"ל, 2 ביוני 1974 – דברי פרידה מגולדה מאיר וממשה דיין

הרמטכ"ל: יש עוד מישהו שרוצה לשאול או להעיר משהו? טוב, אז כפי שאמרתי, אני רוצה לומר מילות פרידה גם לראש הממשלה וגם לשר הביטחון. אני מאמין שרוב הדברים שאומר יכולים להיחשב בשם המטה הכללי, בשם צה"ל כולו, אבל האחריות על הדברים – עלי בלבד. אנחנו נפרדים היום משני אנשים שהם ללא ספק היו והינם אבני פינה גם בעולם המדיני שלנו וגם בעולם הצבאי שלנו. שניהם אנשים, המנוסים בחיים הפוליטיים והצבאיים, ולא לעיתים קרובות אפשר להגיע איתם לשיחות נפש ולדיונים רגועים, מפני שבדרך כלל הימים והלילות לא כל כך רגועים. כך שיש הרבה דברים שלפעמים אנחנו בתוכנו יכולים לברר אותם, לדון עליהם בדרך שבה אנחנו דנים; ואילו עם ראש הממשלה ושר הביטחון הדברים צריכים להיעשות – בכל אופן לפי איך שאני הבחנתי – בדרך הרבה יותר קצרה, בדרך הרבה יותר חותכת. ומכיוון שיש להם ניסיון רב, ויש להם עמדות – עד כמה שאני הצלחתי להבחין – די ברורות בנושאים השונים שבהם אנחנו עוסקים, העבודה מתנהלת איתם בצורה טלגרפית. היא יכולה להתנהל בצורה הטלגרפית רק מפני ששניהם מקרינים עוצמה כזאת, וכוח כזה, שלפי הערכתי יש רק במעט אנשים שאיתם אנחנו עובדים, ולצערי הרב במעט אנשים שנמצאים בכלל בעם. ללא ספק לצה"ל זו תהיה מהלומה רצינית מאד, לפחות בתקופה הקרובה, עד שאנחנו נמצא את עצמנו מחדש עם הכוחות החדשים בממשלה שיצטרכו להחליט החלטות, ואני רוצה לפרט קצת את הדבר הזה.

בשנים האחרונות עפו בחלל האוויר שלנו מושגים של "ניצים" ו"יונים"; אם אינני טועה, אנחנו יושבים עם שניים מה"ניצים" הידועים. כיוון שבשנים האחרונות יצא לי בכל זאת להיות מעורב, מדי פעם, בשאלות שנגעו לשניהם, אני יכול לומר שאם אמנם יש משמעות למלים האלה של ה"ניציות" – הרי מה שאני הבחנתי אצל ראש הממשלה ואצל שר הביטחון זה ציונות עמוקה, אמונה ענקית בצדקת הציונות ובצדקת הדרך שלנו, ולדברים האלה נוספה גם ידיעה ברורה, מבוססת על ניסיון, שאת הצדקה הזאת – זאת אומרת את המטרות שלנו – אפשר להשיג רק על ידי מאבקים ורק על ידי מבחנים של כוח, של עקשנות ושל התמדה. זאת אומרת, ציונות המבוססת על ראייה מפוכחת מאוד של התנאים ושל הסביבה, גם בעולם וגם במזרח התיכון. כך שהתחושה הזאת, הידע הזה שבלי מאבקים אי אפשר להשיג שום דבר – הם שנתנו לכולם את הכוח הזה והם שהקרינו את הכוח למטה, ואין ספק שההקרנה הזאת סייעה לצה"ל בכל מה שאנחנו עשינו.

ראש הממשלה כבר ציינה את העובדה, שהיא איננה מתיימרת להבין בעניינים צבאיים. אני יכול להעיד, לפחות מהתקופה הזאת שאני משמש כרמטכ"ל, שהיא אמנם לא התיימרה, מעולם, להבין בפרטי המבצעים שאנחנו מציגים, ואפילו בנושא כל כך חשוב כמו ההפרדה, בפרטי מערך הכוחות והחשיבות של המערכים השונים, של הגבעות השונות וכדומה. ובזה היא נתנה לנו גיבוי מלא. גם כשהייתי בארצות הברית שמעתי לא פעם ברכה, שהלוואי וכל צבא בעולם יכול היה להתברך בגיבוי מדיני וגיבוי אישי כזה, כפי שצה"ל ומפקדיו מקבלים מראש הממשלה.

צריך להוסיף לזה עוד נקודה אחת. אנחנו, שבכל זאת המקצוע שלנו לעסוק בעניינים הצבאיים, במבצעים הצבאיים, יודעים עד כמה המבצעים האלה "ריסקנטיים" לא פעם. לפי מיטב הכרתנו אנחנו צריכים לקחת את הסיכונים האלה. אבל זה אנחנו יודעים, כי זה מקצוענו. אנחנו יודעים את גבולות הסיכון שאנחנו לוקחים. ראש הממשלה לא יכולה לדעת בדיוק מה הם הגבולות האלה שאנחנו לוקחים על עצמנו, ובכל זאת נתנה לנו את הגיבוי המלא בכל מה שעשינו. וכאן אני מגיע לנקודה הנוספת – היכולת שלה לשלב אילוצים אלה עם הצרכים המדיניים המובהקים של המדינה. הדבר הזה נותן, כמובן, גם כוח, אך בעיקר הוא מטיל אחריות. ומכיוון שאני ראיתי גם את הרמטכ"לים האחרים בעבודה ואת הדיונים האחרים במטה הכללי, אני יכול לומר לך, ראש הממשלה, שיכולנו הרבה מאד לשחק במשחקים המסוכנים שלנו, במשחקים הצבאיים שלנו, כאשר ידענו שהנושא – כאשר יגיע אליך – ייתקל בקונספציות מדיניות ברורות, בהנחות ישראליות-ציוניות כוללות כאלה, ששם הם יקבלו את הפרופורציות הנכונות. ואני רוצה לומר לך שהדבר הזה מקל מאד גם להציע הצעות וגם לשאת באחריות. ובכן, את כל הדברים האלה לקבל ממך כראש ממשלה, אני חושב שצה"ל יכול היה להתברך בזה, ואמנם התברך בזה, ואין ספק שעל הדבר הזה אנחנו חייבים לך מאד תודה רבה ועמוקה.

שר הביטחון משרת בצבא הזה כבר הרבה שנים. הוא מוכר לנו לא רק כשר הביטחון. לא פעם הגדרתי לעצמי – לפני שהייתי רמטכ"ל, הרבה לפני שהייתי רמטכ"ל – את שר הביטחון, כשילוב יוצא מן הכלל של מכונת חשיבה ושל אומץ לב אישי. כאשר דובר בגאווה רבה, אחרי מלחמת ששת הימים, על ההישגים של המלחמה, דעתי בכל אופן היתה, שההחלטה החשובה ביותר לא היתה היציאה למלחמה – שהיתה כמעט דבר הכרחי; ואשר היתה כמעט תוצאה טבעית של התפתחות העניינים לפני המלחמה. השאלות העיקריות באו אחרי המלחמה. השאלות שנגעו למערכת היחסים בין עם ישראל, בין מדינת ישראל ובין השכנים. אני זוכר שלא פעם בפגישות פנימיות בצה"ל, כעסתי על עצמנו שלא הצלחנו אף פעם, כמעט אף פעם – כדי שלא אחטא בהחלטיות, שאולי היא לא קיימת – למרות כל הדיונים שערכנו, להשיג את שר הביטחון בחשיבה שלו ובראיית הדברים, כפי שהוא העמיד אותם כל פעם, כתוצאה ממחשבה פנימית ועצמית שלו. כיוון שאחרי מלחמת ששת הימים, כמפקד רצועת עזה, הייתי סמוך על שולחן הדיונים של שר הביטחון, לעיתים קרובות, אני יכול לומר במלוא האחריות, שראיית הדברים החודרת והאובייקטיבית של המציאות, השילוב של אומץ הלב – גם הישראלי וגם הצבאי – בתוך המדיניות הכוללת, הם שהביאו לעיצוב המדיניות הישראלית שהתבקשה אחרי מלחמת ששת הימים. משה דיין היה האחד והיחיד שניסה, ואף הצליח, לגבש מודוס אופרנדי של כובש ישראלי ונכבש פלסטיני נעלב ומתוסכל.

אני לא צריך לחזור ולציין שאם הדברים הגיעו לראש הממשלה, בהצעות של צה"ל ושל מערכת הביטחון, הרי במטה הכללי היתה תמיד הרגשה שאפשר להביא לשר הביטחון את ההצעות הטקטיות ולסמוך עליו שהוא ישזור אותן וישלב אותן בהערכות האסטרטגיות, ואלה יעלו למעלה אל ראש הממשלה להחלטות הכוללות. ואני חושב – בתקופה הקצרה הזאת שלי כרמטכ"ל, אבל אני חוזר ואומר, גם בתקופות אחרות – שטוב מאד היה להרגיש שכאשר אתה מציע הצעה ואתה בא עם איזה שהיא תפיסה, אתה יודע שהדברים יעברו מסננת רצינית מאד של חשיבה אסטרטגית ומדינית ויתנו לנו את הפרופורציה הנכונה. לא סתם שאלתי את ראש הממשלה, מה הלקחים שלה מהשילוב של העוצמה הצבאית עם המערכה המדינית, כי בעצם אלה הדברים שמטרידים אותנו כל הזמן. אנחנו יכולים לשחק משחק עצמי של הצעות למבצעים כאלה או אחרים, או לנקוט עמדה כזו או אחרת, כאשר היא מבוססת על הערכה צבאית בלבד; אבל, המטה הכללי של צה"ל לא עשה את זה אף פעם. אנחנו ניסינו תמיד למצוא את השילוב הנכון. לא יכולנו להתעלם מהעובדה שאנחנו בכל זאת אנשי צבא. אני לפחות ידעתי, שיש מסננת כמו שר הביטחון, מסננת אפקטיבית ולוחצת – ולא סתם פסיבית. חייתי בהרגשה של ביטחון, שהדברים יקבלו את הממד הצבאי-אסטרטגי הנכון שלהם, במסגרת הממד המדיני וההיסטורי הנכונים.