גבולות תפקיד הרמטכ"ל

עוד הממשלה בוחנת את המצב, באחד מדיוניה בסוגיה, הוכנס אל ראש הממשלה מכתב מאיים מאת הנשיא פורד. ברור היה שידו של קיסינג'ר בעניין, אך למי שנותר ספק נתן קיסינג'ר, למחרת היום, את הפתרון: טרם שובו לארצות הברית הוא ביקר במצדה – רמז עבה לסיכונים שישראל נוטלת על עצמה.

לא זלזלתי באיומים אלה, שכן ביסודם הם היו נכונים – אך הם הוצגו בדרמטיות מוגזמת מבחינת הסיכון הצבאי לישראל, וכללו רמזים ללחצים על ישראל, שעוררו בקרב כולנו דחף טבעי ומובן של אי כניעה. בתחום אחריותי פעלתי בשני מישורים: במישור הצבאי – הכנה לתגבר את החזיתות כנגד כל יוזמה צבאית מצרית וליצור אופציה למתקפה שלנו, במגמה אסטרטגית של חזרה מהירה אל תעלת סואץ עצמה; במישור הממשלתי – הבהרתי שמאז מלחמת יום הכיפורים צה"ל התחזק דיו והוא מסוגל לעמוד מול כל מתקפת אויב. לכן, אין צורך ואין הצדקה צבאית לכניעה ללחץ מדיני-צבאי כלשהו, כולל לחץ אמריקני לוויתורים שנראים לממשלה כלא מוצדקים.

עם זאת, חזרתי והדגשתי בפני השרים דווקא אלמנט אחר בדברי קיסינג'ר – הנוגע בעיקר לסכנת הפגיעה בתהליך המדיני המבורך שהתפתח אחרי מלחמת יום הכיפורים. קיסינג'ר הדגיש את חשיבותו של התהליך המדיני במזרח התיכון והזהיר מפני פגיעה בו וחזרה לסטאטוס-קוו מלווה במתח צבאי מתמיד. בהסתמך על דיבורים אלה ודומיהם חזרתי והפצרתי בפני צוות השרים לחזור ולדון בהסכם גדול. טענתם של ראש הממשלה ושל שר הביטחון היתה שגם האמריקנים וגם המצרים אינם רוצים בכך, ובמיוחד קיסינג'ר המעדיף תהליך של צעד אחר צעד בשליטה אמריקנית בלעדית ומתמשכת. הפצרתי בדרג המדיני ליצור קשר ישיר עם המצרים ולנסות להתקדם במשא ומתן גם ללא התיווך האמריקני. מסיבות שונות, ולפי מיטב ידיעתי אז והיום, ניסיון כזה לא נעשה.

בשלב זה של הדיונים קצרה כנראה רוחו של שר הביטחון, והוא הביע התנגדות לעצם ההשתתפות של המטכ"ל, כלומר הרמטכ"ל, בדיון על גודל ההסכם. ראשית – בהיותו בתקופה זו שר "נץ" נראו לו עמדותיי "יוניות" מדי. בנוסף לזה, הוא חשב כנראה שהצבא, ובמיוחד הרמטכ"ל, גולש מהייעוץ הצבאי-אסטרטגי אל התחום המדיני-אסטרטגי – והוא צדק. השאלה היא – האם ניתן כלל להפריד בין השניים, ובמיוחד בתנאיה של מדינת ישראל אחרי מלחמת יום הכיפורים.

דעתי היתה והינה, כי מדובר בנושא שאינו נתון לחלוקה פורמליסטית-ביורוקרטית, אלא לשיקול דעתם של הנוגעים בדבר – הן מצד הדרג המדיני והן מצד הרמטכ"ל. מה עוד שההפרדה המלאכותית אשר מתחה ועדת אגרנט בין האחריות של הרמטכ"ל לבין זו של שר הביטחון, בנושאים אלה, לא הותירה אצלי כל ספק בדבר חובתי לנקוט עמדה בכל נושא הקשור להפעלת הצבא, ולחייב בכך את הדרג המדיני בקבלת החלטה ברורה, שאין בה שום ספק לגבי הנושאים באחריות לתוצאותיה – בצבא ובממשלה. לכן, אם היה זה מחובתי לחזק את עמדת הממשלה במשא ומתן על ידי מתן גיבוי צבאי מלא וחד משמעי ליכולת הצבא לעמוד כנגד כל סיכון צבאי ערבי או לחצים אמריקניים בעיכוב נשק – ראיתי זאת כזכותי אך גם כחובתי להציג בפני הדרג המדיני את כל האופציות האסטרטגיות על מכלול השלכותיהן הצבאיות והמדיניות. ידעתי כי הצעתי להסכם גדול, ועמדתי כי ניתן וצריך להתקדם בתהליך המדיני עם מצרים ללא תהליך מקביל עם סוריה, לא תאמו אז את דעותיו של שר הביטחון, כפי שהוצגו בדיונים הפורמליים. אולם, לא חשבתי לרגע, בכל נושא, כי שיקולים אישיים פוליטיים של שר כלשהו צריכים להשפיע על עמדות הצבא ועל חובת הרמטכ"ל להציגן בפני הממשלה כולה.

ככל הנראה היתה זו גם עמדתו העקרונית של ראש הממשלה, והוא החליט לזמן אותי לישיבת הממשלה להצגת עמדותי והעמדות השונות של אלופי המטכ"ל.

בדיוני צוות השרים, במהלך המשא ומתן, ותוך כדי ניתוח הרעיונות השונים בדבר ההסדר הטריטוריאלי במעברי ההרים, העליתי הצעה לדון עם המצרים גם בנושא אחר, שנראה לי, מבחינת ביטחון ישראל לטווח הארוך, לא פחות חשוב – ואולי יותר – קרי, צמצום הצבא הסדיר במצרים ובישראל, כהוכחה לכוונה אמיתית ועקבית להתקדם אל עבר הסדרים ולהתרחק ממלחמות. (אל נושא זה חזרתי גם במפגש עם הגנרל גמאסי בקהיר, בשנת 1978, בעת המשא ומתן לשלום.) מיותר להסביר לממשלת ישראל עד כמה חשוב שחיילי צה"ל ישרתו זמן קצר יותר בשירות סדיר – מה עוד שנושא זה עלה על סדר היום הציבורי ובדיוני המטכ"ל בימי האחרונים שלפני מלחמת יום הכיפורים. אבל, בעוד הכול עסוקים במחול שדים טריטוריאלי, רציתי להבהיר כי עבור הביטחון הלאומי הכולל של ישראל – עוצמתם של הצבאות הערביים הסדירים, המסוגלים לפעול נגדנו, הינה גורם דומיננטי יותר בחזית המזרחית – סוריה עיראק וירדן – שם אין לנו עומק טריטוריאלי כמו בסיני. מלחמת יום הכיפורים הוכיחה כי גם על תעלת סואץ, הרחק ממרכז האוכלוסיה של מדינת ישראל, אנו חשופים למכות צבאיות קשות ומכאיבות שכל התקפת נגד מוצלחת ככל שתהיה, אינה יכולה למחוק. לכן, החשוב ביותר הוא למנוע עימות צבאי בהפתעה, ולכך יכול לתרום תרומה מכרעת צמצום הכוחות הסדירים הערביים באשר הם. אם תמורת נסיגה מטריטוריה מסוימת יסכימו המצרים להקטין את מספר הדיוויזיות הסדירות שלהם – יוצא הפסד הנסיגה בשכרה! ולצעד כזה יש משמעות גדולה יותר לביטחון ישראל מאשר להצהרה פורמלית כזו או אחרת.