שכר ועונש

"הסתבר, שחיילים אינם מסוגלים להיות שרויים במתח עליון בלתי פוסק של ערכים ואידאלים, כפי שציפינו ודרשנו מהם".

החיים היומיומיים חייבו תגובות של שכר ועונש. הפרס העליון בפלוגה התבטא בהשתתפות בפעולות. גם פרסים קטני ערך יותר- חופשה מיוחדת וכיוצא בזה – היו קיימים, אולם משמעותם, לגבינו הקצינים, לא היתה רבה.

לא למענה היה צריך חייל להיות טוב. מטרתו האמיתית של צנחן, גם הפנימית וגם המוצהרת, היתה להיכלל בחבר הלוחמים שבגדוד. כך סברנו ובנקודה זו טיפחנו, כנראה, טעות מסוימת, שחלק לה במתיחות שנוצרה בפלוגה.

הסתבר, שחיילים אינם מסוגלים להיות שרויים במתח עליון בלתי פוסק של ערכים ואידאלים, שפי שציפינו ודרשנו מהם.

הערכים עשויים היו לשמש מורי דרך ומטרה, אולם בשגרת היומיום יש להביא בחשבון את צרכי האנוש, את חולשותיו ומאווייו. כשהערכנו שמטרתנו הבלעדית בצנחנים, היא להשתתף בפעולות קרב, והפרס היחיד בעל הערך לצנחן מצטיין, הוא, על כן, הזכות להשתתף בפעולות- חטאנו קצת לצרכי האנוש של חילי הפלוגה. הם לא הבינו מדוע אין ניתנת חופשת שבת אחרי תקופת אימון קשה, או מה פגם בערב חופשי מחוץ לבסיס, כאשר אין תכנית אימון מיוחדת. האמנם פוגעים אלה בכוננות וברצון הלחימה? אנו המפקדים, למרות עבודתנו הקשה, מצאנו שעה פנויה פה ושם להשתעשע ולהתפרק מן המתח. אבל החיילים היו קשורים בטבורם ליחידה, לבסיס ולשדה. דוקא משום כך, היו הפרסים ה"קטנים" – קטנים בעיננו אנו- חשובים בשבילם.

במבט לאחור נראה, שלא הערכנו זאת כיאות וכי במקרים מסוימים צריכים היינו להיות יותר מבינים .

אשר לעונשים, הופעלו בפלוגתינו שני סוגים עיקריים:

הסוג הראשון היה העונש המרתיע, שנועד להמחיש לחיל בדרך הקשה, שלא כדאי לו לעשות, או להיפך: לא לעשות- דברים בניגוד לנדרש. הסביר לי פעם אחד ממפקדי את טעם העונשים החמורים הנהוגים בצבאות העולם: אין דבר המטיל אימה רבה יותר מאשר הקרב; העונש לבורח מן הקרב, צריך, איפא, להיות כה חמור, עד כי לעומתו יראה הקרב כרע במיעוטו.

מובן, שלא היו אצלינו בדרגת חומרה כזאת, אבל עיקרון ההרתעה נראה הכרחי.

הסוג השני היה העונש החינוכי – במרכאות או בלעדיהן. קטגוריה זו כללה אימונים נוספים, ריצות מפרכות למרחקים ארוכים, נשיאת אלונקות כבדות, תרגילי לילה וכיוב'; התרגול הנוסף להוטל בעיקר על יחידות או על חיילים שהתרשלו, ומטרתו החינוכית- לימוד מחדש של החומר והוכחת חוסר הטעם שבהתרשלות.