שוני בגישות

"לוי עסק יותר בביצוע משימות ומוישלה בטיפול באנשיו ובחינוכם".

תוך כדי שיחות עם מפקדי המחלקות על הפשיטות ועל תגובת אנשי מחלקה 12, למדתי פרק מאלף נוסף על מהותה של המנהיגות ועל היחסים שבין מפקדים לפקודיהם- תוך כדי השוואה בין מפקדי משנה.

מויש'לה ולוי נבדלו זה מזה מהותית, באופי ובגישה לעבודה גם יחד.

בעוד שלוי נטה לתת לעניינים להתנהל על פי דרכם, כשהוא מטפל בנושאים מרכזיים בלבד, השקיע מויש'לה מרץ, מחשבה וטיפול בכל עניין, קטן כגדול. לוי עסק יותר בביצוע משימות ומוישלה בטיפול באנשיו ובחינוכם. מתוך כך קרה לא אחת, שלוי חזר עם מחלקתו מביצוע אימון או משימה לפני המחלקות האחרות. מייחד לאחר גמר הסידורים, שחייבו בהכרח את נוכחותו, היה לוי פורש לאוהלו ומשאיר את חייליו לטפל בענייניהם, בלי "לקשור להם סינר". לעומתו, הקפיד מויש'לה בחזרו מהאימונים או ממשימה, לדאוג לאוכל ולמים לאנשיו, להחזרת הציוד לאפסנאות ולטיפולים, אשר במהותם היו לטובת החיילים, אבל העסיקו אותם, גזלו מזמנם ונתנו להם הרגשה ש"רוכבים עליהם".

התוצאות היו מאלפות:

חייליו של לוי לא הקפידו כלל, אם אכל ושתה לפניהם או א9ם שמר על יתר הכללים של התנהגות מפקד בפני חייליו. לדידם היתה משמעות מכרעת לעובדה אחרת: עם לוי מבצעים כל משימה מהר ולעניין. "שלא יהיה אמא שלנו ואבא שלנו, ולא יטפל בנו. זאת נוכל לעשות בעצמנו. העיקר שיודעים, שאתו כל משימה תבוצע- ומהר. ויישאר זמן לישון ולנוח".

חייליו של מויש'לה טענו לעיתים, על הטיפול המוגזם בהם מד מפקדם. "מוותרים עליו, כעל אבא- מדוע גומרים אתו יותר מאוחר, ואין לנו זמן לנוח?"

לעומת זאת, לא היתה עוד מחלקה מגובשת כמחלקה 12. עד היום, שנים רבות אחרי השחרור, מוסיפים אנשיה להתראות לעתים קרובות, כשביניהם יחסי חברות ובלבם זיכרונות עבר חמים.