פרשיות משמעת, שכר ועונש

שווילי החליט לעזוב את הפלוגה בכל מחיר. תחילה בחר בשיטה הארטיסטית הרגיל: "לא מסוגל לבצע". בסדרת אימון הכיתה הזדנב תמיד מאחור- די רחוק שלא לבצע את מה שנדרשה הכיתה לבצע, אבל מעולם לא רחוק מיד, שלא לאבד את הכיתה. התרגיל הנוסף, אשר הטלתי עליו אחרי יום האימונים, לא הועיל. הזחלנו אותו בקוצים ועל סלעים- בדיוק כפי שעשתה הכיתה כל אותו יום- לשווא. בעת מנוחת הצהריים הוצאנו אותו לאימון חוזר- ללא הועיל. החלטתו היתה נחושה: לעזוב את הפלוגה. אולם עקשנותנו לא היתה קטנה משלו. קיוויתי שלבסוף יכנע.

והנה, סירב לצאת למארב. באחד הערבים בעת מסדר יציאה למארבים, כאשר כל החוליות כבר עמדו מסודרות על ציודן ונשקן, הכריז שווילי קבל עם ועדה: "אני לא יוצא – אני פוחד!" והחל לחייך. התנהגות זו חרגה אל מעבר לנסבל. שני מ"כים תפסוהו וחבטו בו. לימים, כאשר ישב שווילי בבית הסוהר, הוא התלונן על השניים, דני ואלי, והם הובאו לדין על התעללות בחייל. בעדותי הצדקתי את התנהגותם וראיתי בכך מילוי תפקידם כמפקדים על יחידותיהם במשימה מבצעית. בית הדין קיבל טיעון זה, והשניים נענשו בעונש סמלי בלבד.

באחד הערבים הראשונים באתי לנסות בעצמי להוציא את שווילי למארב. שווילי, בחיוך על פניו, סירב בכל תוקף: "מוטה, אני פוחד-אני לא יוצא למארבים!"
ניסיתי בטובות, הסברתי את חשיבות הדבר-לשווא. הוא בשלו: "אני פוחד" ומחייך.
"בוא, גש אלי, שווילי" אמרתי לו.
"לא המפקד" ענה "אתה רוצה להכות אותי" וברח לתוך האוהל.
הלכתי לאיטי אחריו. שווילי לקח רובה בידיו: "המפקד" אמר "אני פסיכי ואינני אחראי למעשי- אל תתקרב אלי, המפקד!"
ביקשתיו להניח את הרובה, הוא לא נענה. קרבתי אליו ודחקתי אותו אל פינת האוהל. על כף המאזניים מוטלת היתה מעתה לא רק המשמעת הצבאית האלמנטרית, כי אם גם איום חייל בנשק על מפקדו.
"הנח את הרובה, שווילי- או חגור את חגורך וצא למארב".
"אני לא יוצא למארב, מוטה, ואל תתקרב". חיוכו לא מש מפיו, לא היה ספק בלבי, כי שווילי הוא לא רק שפוי, אלא בחור פיקח, היודע את מטרתו וחותר אליה עקביות.
ניגשתי אליו במהירות, טילטלתי אותו בחוזקה, לקחתי ממנו את נשקו והוריתי לו לעלות על הטנדר שלי. שווילי ציית במהירות ואפילו בשמחה.
המחלקה יצאה לתפקידה ואני חזרתי למפקדה. במחצית הדרך בין בארי לנח עוז עצרתי את המכונית, ירדתי וקראתי לשווילי:" כיוון שאתה פוחד", אמרתי לו, "הבה נערוך לך תרגיל לפיתוח האומץ. הא לך נשק- חזור בעצמך למחלקה".
שווילי חייך, לקח את הנשק והחל לצעוד. אל המחלקה לא הגיע. בפעם הבאה ראיתיו כשביקרתי אצלו בבית הסוהר, שם ריצה עונש של מספר חודשי מאסר על עריקה מהצבא. הוא קיבלני יפה, בחיוך. הוא ניצח במערכה. אחרי ריצוי המאסר לא חזר עוד לצנחנים.
במשך השנים הבאות ראיתיו פעמים רבות. תמיד אץ לקראתי בידידות: "אתה זוכר מוטה, איך…"- מה שהיה היה. לא שמר טינה. אנו עשינו את שלנו והוא את שלו. אנו נכשלנו במאמצינו להחזיקו- הוא את שלו השיג.