עונש חינוכי

" העונשים היו חלק מהמאבק להשגת המטרה היעודה".

בעונשים החינוכיים ראו המפקדים חלק בלתי נפרד מן ההוויה החיילית. אין חייל, שאינו עובר מידי פעם עברה- אולם היה צריך לדעת גם לקבל כגבר את התגובה. או-אז מבוצע העונש במסגרת מעין הסכם ג'נטלמני בין המעניש לנענש, שיש בו אף אלמנט של ספורט.

הקצינים וחלק מן המכ"ים רגילים ומנוסים בעונשים אלה מימי היותם טוראים בעצמם. כאשר הריץ אותם מפקדם או לקחם למסע מזורז, היו הופכים את המאמץ לאתגר ספורטיבי…היו שרים בדרך, מספרים בדיחות, מתגרים במפקד: "מה, כבר גמרנו? למה? רוצים עוד." – וממשיכים לרוץ עד שהותש המפקד או הותשו הם או גם הוא וגם הם.

כך, חשבו אצלנו המפקדים, אפשר להעניש ואפשר להיענש. כך נעשה גם העונש גורם מלכד של יחידה. מסע לילה למרחק 40 קילומטר בחגור פילים- עשוי להיהפך לתחרות בין הכיתות והמחלקות- מי יגיע ראשון, בפחות נפל ובלי לשתות.

במבחן מעין זה לומדים החיילים לעזור לחבר ולהתגבר בכוח הרצון על רגעים קשים ומכבידים.

אולם, בפלוגה ד', כמעט שלא יכולנו להפעיל עונש כזה, החיילים "לא שיתפו פעולה". הם לא הבינו את כללי המשחק ולא רצו להשתתף בו. על כך רגזנו, מה נותר בידינו? ללא הרוח הספורטיבית שבעונש וללא חוש ההומור שבו, לא היה בידינו אלא להפעיל את המערכת הפחות רצויה של עונשים רשמיים – מחבוש, קנסות או מה שקרוי "דפיקות".

פער זה, שנוצר עקב העדר השפה המשותפת בין המפקדים לבין החיילים בגישתם לעונשים, היקשה על גיבוש מערכת יחסים, האופיינית בדרך כלל לפלוגות אחרות, וסייע להתפתחות המשבר והרעת היחסים בפלוגה.

יכולתי כבר אז לשער, לפי ניסיוני בעבר, שבוודאי יש סוגי עונשים, המוטלים בפלוגה שלא בידיעתי. לרוב היו אלה תגובות מיידיות של מכ"ים או קצינים בשדה, כאשר המערכת הצבאית של חוק ומשפט לא עמדה לצידם- אולם גם לא הפריעה להם. בדרך הטבע נעשים בנסיבות אלה דברים, שעלולים לגרום להחרפת יחסים ולהצמיח רגשות של קיפוח וטינה. אבל לא יכולתי לבא בטענות למפקדי המשנה שלי; גם אני עצמי לא נוקיתי מאשמה זו, ולעתים אף הייתי, כמפקד הפלוגה, נותן את הטון.

הייתה כאן מעין בעיה ללא מוצא: דרישתי לרמה הגבוהה של ביצוע והישגים, ולעומתה חוסר יכולתם של החיילים, ולעתים אף של המפקדים, למלא את כל הנדרש מהם. העונשים היו חלק מהמאבק להשגת המטרה הייעודה.