משאלתו של שפירא

"זימנתי את שפירא לשיחה אישית בארבע עיניים. הייתי נבוך. חייל טוב שכמוהו- מה קרה לו? משבר? אולי הוא זקוק למנוחה קצרה?
שפירא נכנס למשרד, זקוף קומה ולבוש כהלכה, הצדיע ונשאר עומד דום"
היה מקרה אחד של אי ציות, שגרם לי להרהר אחר הסדרים המקובלים בפלוגה ולהנהיג שינוי בהשראת חייל.
באחד הימים סיפר לי מויש'לה על תקרית שהתפתחה בין הארי שפירא, אחד מטובי החיילים בפלוגה לבין המ"כ שלו.
אימוני הבוקר נסתיימו והחבר"ה נכנסו למנוחה קלה בצריפיהם עד לשעת הארוחה. בשעה היעודה בא המ"כ התורן, להוביל את המחלקה בשורות לחדר האוכל.
בהיכנסו לצריף נתגלה לעיניו שפירא, שוכב על גבו, עיניו תקועות בגג ורגליו מורמות ושעונות על הקיר. קריאת המ"כ: שפירא, קום מייד!"- נשארה ללא תגובה.
המ"כ קרב, אך שפירא לא נע ולא זע.
משניסה המ"כ להניע אותו, התיישב שפירא על מיטתו, תקע במ"כ זוג עיניים זועמות וסינן מבין שיניו: "שמע, נמאסתם עלי כולכם. מה יש? אסור לשכב קצת לנוח? מה אתה פוחד? שלא אמצע את הדרך לחדר האוכל בעצמי? ואם אני לא רוצה לאכול- תכריח אותי? מה כאן- גן ילדים? "
מופתע מהתנהגותו של שפירא עזב אותו המ"כ ודיווח למ"מ והלה סיפר לי את אשר קרה.
זימנתי את שפירא לשיחה אישית בארבע עיניים. הייתי נבוך. חייל טוב שכמוהו- מה קרה לו? משבר? אולי הוא זקוק למנוחה קצרה?
שפירא נכנס למשרד, זקוף קומה ולבוש כהלכה, הצדיע ונשאר עומד דום.
"שב, שפירא", קידמתיו, והצבעתי על הכיסא העומד מולי.
שפירא התיישב ושילב ידיו על בירכיו. הוא היה נבוך לא פחות ממני. עיניו רטטו. נמנע מלהישיר מבטו אלי. נדמה היה לי שראיתי דמעה בעיניו.
"שפירא", שאלתי, "מה קרה? משהו לא בסדר בבית? רבת עם משהו?"
"לא, המפקד. בבית הכל בסדר".
"אז- מה?"
"תראה המפקד, אני אדבר ישר. נמאס לי להיות טירון. התעמלות בוקר- בשורות! להתרחץ – בשורות! אחר כך מסדר! לארוחת בוקר- בשורות! אחר כך אימונים- זה בסדר, בשביל זה אני כאן. אבל בשביל מה ללכת לאוכל בשורות? אחרי הכל, אני גם בנאדם. חוזרים מהאימונים בצהרים- יש מחשבות, רוצים לשכב, לנמנם, לחשוב. ואז בא המ"כ וצועק: "החוצה לאכול". מה יש , המפקד? באימונים אנחנו טובים, לפעולות אנחנו יוצאים- ולחדר האוכל צריך להוביל אותנו ביחד…?"
"שפירא, אולי אתה רוצה לנוח קצת. תהיה חודש חודשיים באפסנאות…"
"לא, המפקד, תודה רבה. אני רוצה להיות עם החבר"ה. אבל תנו לנו לחיות כמו בני אדם. זה הכל".
עיניו היו מלאות דמעות.
היבטנו זה בזה- וחייכנו. הרימותי את שפופרת הטלפון וביקשתי את המג"ד.
"אני רוצה אישור לא ללכת לחדר אוכל בשורות", אמרתי לאריק. "כל חייל ילך בנפרד, כחפצו".
אריק אישר.
שפירא חייך, קם, הזדקף והצדיע: "תודה, המפקד".