מסדר פאנפילוב

בוקר אחד הודיע לי מפקד אחת המחלקות, כי שניים מחייליו נעדרים. הבערב הקודם חזרו עם מחלקתם מהאימון. לא היה ספק, שהסתלקו בכוונה שלא לחזור. הנחנו שעדיין לא הרחיקו לכת. שיגרנו מכונית לחפשם בדרך אל הכביש. ואכם, נמצאו לא הרחק מכפר מנחם, ממתינים לטרמפ.

החזרנו את השניים אל המאהל הפלוגתי, שם נשארו במשך היום. הם טענו שהם "גמורים", שהמתח באימונים גדול מדי, ואין הם יכולים לעמוד בלחצים, שלא תיארו לעצמם, כאשר התנדבו לצנחנים כי המציאות היום יומית תהיה כל קשה. לדעתם, אין הם מתאימים להישאר ביחידה, לכן החליטו ליטול לעצמם כמה ימי מנוחה ואחרי כן לראות ולהחליט מה יקרה. אותו יום התאמנה הפלוגה בשדה. החום היה כבד והעייפות רבה. תרגילי הלילה נמשכו עד קרוב לחצות על אף זאת, בשל החומרה הרבה שבה התייחסתי לבריחה, החלטתי להגיב בו בלילה.

באחד הפרקים של הספר "אנשי פאנפילוב" מתאר המחבר א. בק, כיצד הגיב המג"ד, מומיש אולי, על בריחתו של אחד מקציניו בעת הקרב. הו פקד לערוך מסדר של כל היחידה על מפקדיה. בפעי כל העומדים במסדר צעק על הבורח "בזעם ובמשטמה" ושלח אות "אל אשר מקומך שם, לפי הפקודה" ("שם"-קווי הגרמנים).

מפקד המחלקה הנזוף, ברודני, התרחק חפוי ראש ומוכה אלם. אולם במוחו נרקמה החלטה נחושה להוכיח למג"ד, שאין הוא פחדן. ואמנם בלילה חזר, ובידיו תעודותיהם וכל נשקם של שני זקיפים גרמניים, אשר חיסל במו ידיו. הוא הוחזר ליחידה, אמנם לא למחלקתו, אך ניתן לו תפקיד מכובד.

מסדר פאנפילוב נעשה למושג ידוע בשורות המפקדים בצבא. נוכח מעשה הבריחה של שני החיילים, מתנדבים חדשים לצנחנים, במצב הבטחוני המתוח, כשיחידתם מבצעת פעולות מלחמתיות ממש, עלתה בי חמתי. אמנם, הם לא ברחו בעת קרב, אולם דווקא בשל כך היתה הבריחה מחפירה יותר. בריחה בעת קרב יכולה להיות תוצאה של הלם, אובדן עשתונות, היתפסות לבהלה. אולם עריקה מיחידה לוחמת שלא בעת קרב מבוצעת בשיקול דעת ובהכרה צלולה ולכן היא מעשה מביש.

האיש זונח מרצון וביודעין ערכים מקודשים לו וליחידה ומערער את אשיות המוראל ורוח הצוות.

הייתי נכון לפשרות בתחום המאמץ הגופני הנדרש. הסכמתי לעיתים לויתור זמני באשר לרמת הביצוע. אולם עם פגיעה בערכים לא הייתי מוכן להשלים בשום פנים ואופן. כדי למנוע התפוררות היחידה בעת מבחן חשבתי לנכון לנקוט צעד חריף כבר בעת ההכנות לקראת המבחן.

הספר "אנשי פאנילוב" היה עמי. הוריתי לרב סמל אברהם לחאווה להכין פחיות נפט ולסדרן ב- "ח" לקראת מסדר לילי. בחצות, כאשר כל אנשי הפלוגה כבר ישנו באוהליהם לאחר היום הקשה, נתן הרב סמל אות אזעקה. החיילים, שהיו מתורגלים בכך כהלכה, קפצו כהרף עין ממצעיהם הקשים ותפסו את נשקם. את החגור חגרו תוך ריצה החוצה, כאשר הקסדות עדיין מיטלטלות על הראשים או נשמטות ומכסות את העיניים. המחלקות הסתדרו חיש מהר והאנשים היו משו

כנעים, שעוד תרגיל אזעקה עבר. קללות כבודות אך עסיסיות נשמעו בין השורות.

אז הודלקו הלפידים והרב סמל פקד להשלים את חגירת החגור וסידור התלבושת. בלי להבין את המתחולל, התכופפו החיילים לקשור את שרוכי הנעליים, להדק את שולי המכנסיים, לסגור מימיות ולרכוס את אבזמי הקסדות בעיקום סנטר. תוך שפשוף עיניים ומלמול רוטן נסתיימו הסידורים. הפלוגה היתה נכונה למסדר.

בהתאם לכללי הטקס, כפי שמתואר בספר, הסתדרו המחלקות, על מפקדיהן, לאור סימוני הלפידים. הרב סמל מסר לי את הפלוגה. פקדתי להביא את שני הבורחים. הם הוכנסו למרכז ה- "ח". הפלוגה ידעה, כי השניים ברחו, ולכן לא הארכתי בהקדמות. פתחתי את הספר והחילותי לקרוא בפני האנשים את הקטע על "מסדר פאנפילוב". את דברי המג"ד מומיש אולי, אל המ"מ הבורח השמעתי בהדגשה: "…ואני האמנתי לך. את החזקת בדרך. את חסמת אותה ולבבך נמס. ברחת. סבור אתה, שעזבת את הדרך? לא, את הסגרת את מוסקבה…"

סגרתי את הספר. נראה היה לי, שאין מה להסביר. הוספתי רק מספר מילים לקראת העתיד. את שלי סיימתי. הרב סמל העביר את הפלוגה לנוח וחזרה לדום, פנה אלי והצדיע. החזרתי הצדעה. פניתי לאוהלי. המחלקות פוזרו בשקט. החיילים חזרו לאוהליהם. השמיכות לא הספיקו להתקרר. הטקס היה קצר.

באוהל נשארתי עם עצמי, נתון במתח המסדר והדברים החריפים שהשמעתי בו. האם הבינו? לא יתכן אחרת. בזמן שקראתי עמדו האנשים דום. עיניהם יכלו להתמקד בשתי נקודות: בי, המפקד הקורא, ובשני החיילים הבורחים. ואלה עמדו רכוני ראש.