מבצע עזה- פצועים

"בגלל מחסור באלונקות הסירו מעילים וחולצות, עטו בהם בונגלורים או רובים ואילתרו אלונקות".

העתודה של חלאווה פורצת

…במקום זה שבנו והתאחדנו. הבאנו איתנו אל נקודת האיסוף את הרוגינו, את רחמים ואת אלוף רחמים נישא באלונקה אשר היתה עם מסילתי החובש. את אלוף נשאתי על גבי. כיוון שמיהרנו לחזור אל דוידי, כפקודתו, ולא היתה בידינו אלונקה נוספת, הנחתי את אלוף, בחור גדל גוף, על כתפי ורצתי עמו עד נקודת האיסוף. מכאן לקחה אותו החוליה של איתן מרגלית.

תחילת המסע חזרה

תחילה חשב אריק להתפנות הביתה לאורך הכביש ולהסיע את הנפגעים במשאית מצרית, אשר הופעלה על ידי אחד הלוחמים. ואכן, העמסנו אותם על המכונית, אולם לאחר הערכת מצב נוספת החליט אריך שנחזור ברגל בנתיב מקביל לציר החדירה.
בעוד פלוגה א' והחבלנים משלימים את פיצוץ הבתים במחנה, צעדנו אנו, אנשי פלוגה ד', אחרי המשאית נושאת הנפגעים אל עבר הפרדס, אשר שימש שטח היערכות. ליד שער הפרדס הטיל עלי אריק את ארגון נשיאת הנפגעים. נזקקנו לשלוש עשרה אלונקות בשביל ההרוגים והפצועים . שלוש עשה אלונקות לא היו- ברור היה, שנצטרך לאלתר אמצעים אחרים. הכוחות התערבו זה בזה. הוריתי לחלאווה לסדר מייד את הכוח ברביעיות על הכביש והוריתי לו לעשות זאת בפקודות של תרגול- סדר כמו על מגרש המסדרים. הערכתי שלפקודות האלה- על כל המוזר שבהן בשדה הקרב- תהיה השפעה של קצת הלם והפתעה, אך גם של סדר ומשמעת, החיוניים לארגון שיירה כה מסורבלת וכה רגישה.
עד מהרה הסתדרו הנוכחים ברביעיות. היתה זו תערובת של כוחות ואנשים משתי הפלוגות ומהנספחים. הוריתי לכל רביעייה לגשת אל המשאית, להוריד נפגע אחד, להיכנס עמו לפרדס לפי סדר התנועה, לחבוש אותו פעם נוספת, להתקין בשבילו אלונקה מאולתרת ולהיות נכונים לתנועה. והם, בשקט מוחלט ובסדר מופתי, ניגשו ברביעיות אל המשאית, נטלו חבר למסע חזרה, נעלמו בפרדס ובשטחים הריקים הקטנים שבין עצי התפוז הענפים טיפלו בו. בגלל מחסור בתחבושות פשטו חיילים גופיות, קרעון לתחבושות- וחבשו. בגלל מחסור באלונקות הסירו מעילים וחולצות, עטו בהם בונגלורים או רובים ואלתרו אלונקות.
למרות הכל, נשארו צוותים ללא אלונקות ואלה החליטו, שמוטב יהיה לשאת את הנפגע בשיטות מוכרות, על הגב, לפי תור או ב"כסא המלך" או בנשיאה ביד תוך אחיזה ברגליים ומתחת לבית השחי.
עברנו בין החוליות, נתנו עצות מעשיות ופקודות והרגענו נרגשים. הפיצוצים במחנה נסתיימו. עברנו לאורך שיירת הנפגעים ומצאנו, שניתן ל נוע. לסופאפו המנוח אולתרה אלונקה מחולצותיהם של שלושה מחייליו לשעבר בפלוגה א', ששירתו עתה בפלוגה שלנו: דבוש, יקואל וקוז'לוק, וכך נשאוהו.

צוותים של אלונקות

אריק ארגן כוחות אבטחה שיגנו מכל העברים על השיירה הכבדה. דוידי ועמו כוח מיוחד נעו בראש ובהמשך המסע נשלחו קדימה לשתק כל מי שינסה לפגוע בנו מרחוק. באשר לאבטחה הצמודה, קבענו, שכל צוות אלונקה ימנה חמישה לוחמים: ארבעה יישאו את האלונקה והחמישי- יאבטח אותה. לפי סדר פנימי של החוליה יתחלפו החמישה לסירוגין בתפקידי הנשיאה והאבטחה.
אחרי שפרש דוידי קדימה לחיסול תגבורות אויב, מונה המ"מ לוי חופש מפקד החוד ומחליף לאלונקה הראשונה. בעורף הכוח צעדו אריק והמטה שלו, ואחריהם- כוח האבטחה העורפי.
התחלנו לצעוד בהפרדס בתנועה איטית וקשה. הקרקע היתה רצופה סוללות נמוכות של צלחות העצים והראות בין העצים נחסמה על ידי ענפים. מחמת הטלטולים הותרו מידי פעם החיבורים שבין החולצות והרובים והנפגעים כמעט נשמטו לארץ . החושך ושדה הראייה החסום בעצים לא אפשרו שליטה מרכזית. כל צוות התגבר בעצמו על התקלות.
ביציאה מהפרדס המתנו לריכוזו מחדש של הכוח. יחד עם חוליית הפיקוד נענו לאורך השורה. קדימה ואחורה, לוודא נוכחותם של כל הצוותים. המשכנו לנוע ואחר זמן-מה התחלנו לטפס במעלה הקל של רכז עזה. התנועה התנהלה ללא תקלות. לא נשמעה כל פעילות אויב והקרקע לא הקשתה במיוחד. הקילומטר הראשון עבר.
אחר כך התרומם המתלול. העייפות החלה להעיק. עברנו בין הצוותים והבטחנו, כי כאשר נגיע אל גב הרכס, יחליף אותנו כוח האבטחה של ינוקא. סיכוי זה הוסיף כוח. החילופים נעשו תכופים יותר, אך הצוותים נשארו מסודרים ושקטים. הסתבר, שתפקיד האבטחה אינו כה נוח, כיוון שכל מאבטח צריך היה לשאת שלושה ארבעה כלי נשק. נשקו של הנפגע ונשק שלל מצרי.
ההתקדמות היתה איטית- אך יציבה, קצובה ומאורגנת. החילופים בין האנשים נמשכו. התברר, שנשיאת פצוע קלה מנשיאת הרוג, שכן הפצוע מסייע במקצת לנושאיו בחיותו ובתנועותיו. לכן היו חילופים גם בין נושאי הפצועים לנושאי ההרוגים. בחוליות חסרות או בקטעי תנועה קשים העדיפו האנשים לעתים, לשאת את ההרוג בשניים או על גבו של אחד בלבד. אי אפשר היה לנהוג כך בפצוע אשר כל תנועה לא זהירה הגבירה את כאביו ועלולה היתה לפגוע בסיכוייו להינצל.
משהגענו אל גב הרכס, הסתבר שכוחו של ינוקא לא יסייע לנו בנשיאת הנפגעים, אלא יעסוק באבטחה ובהשמדת כוחות אויב, שיתנכלו לנו מרחוק. הגלולה המרה הומתקה במקצת בעצם העובדה, שלפנינו השתרע מורד מתון ונוח, על אדמה מעובדת, לא חולית. וחשוב מזה: כבר ראינו מרחוב את אורות הישובים שלנו. הרוחות התעודדו והמצב השתפר.

היתקלות תוך נסיגה

לפתע פרץ ירי מקלעים בינוניים מדרום. הכדורים לא נראו, אבל שריקת מעופם נשמעה היטב. משמע- הם קרובים- ואנו בטווח היעיל שלהם. הורינו לשיירה להתפזר: ליצור רווחים בין האלונקות ויחד עם זאת לשמור על המבנה ולא לאבד איש את רעהו. השיירה התארכה, השליטה קשתה אולם המשכנו להתקדם במבנה. חשנו שאנו קרבים אל עבר הקליעים. איתרנו את מקורות האש בגבעה רחוקה בדרום. עברנו בין החבר'ה והרגענו אותם: עוד מעט תיפסק האש, הכוח של ינוקא יצא לשתק אותם.
לפתע נכנסו אל תוך צרורות כדורים. הסתבר, שהמקלעים היו מכוונים לאורך הכביש ואנו לא ידענו שהגענו אליו. מיקי מתאר את ההרגשה: "נענו בשדה חיטה. האש הלוחכנית חתכה בין השיבולים מהמוצב שהיה מימיננו. התקדמנו בקפיצות קרב עם האלונקה ועם הפצוע, שנהפכו באותו רקע לחלק מעצו ובשרו של כל אחד מאיתנו. אף כי לא ידענו עוד מיהו הפצוע" (פלוגה א').
הראשונים קרבו אל הכביש ואני לא ידעתי. צעדתי אותה עת בסוף השיירה כדי לדרבן את האחרונים. הצוותים הראשונים החלו להתקדם את עבר הכביש ולעבור אותו. צוותים אחרים שכבו בשדה והמתינו שתיפסק האש או תינתן פקודה.
הרגעים האלה של שכיבה עם פצוע או ההרוג ללא יכולת לעשות משהו, השאירו רישומם על האנשים. ישראל פרחי, עזריאל אליעזר ופדידה מיימון נשאו את גוויתו של סופאפו. הכדורים חלפו ביניהם, מעליהם ונתקעו בקרקע לפניהם. נזכר ישראל (אשר למחרת הפשיטה הוזכר שמו ברדיו, משום מה ברשימת ההרוגים): כשירו נמוך לא התביישתי להסתתר מאחורי גופתו. על ידינו נפצע ומת מפצעיו רס"ן קרטן. אני זוכר במיוחד את עבודתו של מסילתי החובש, אשר תוך כדי סיכון עצמו עבר בין הפצועים וחבש אותם".
מדינה שצעד ליה המ"מ לוי, גם הוא ניתח לימים באכזריות נוקבת את מצבם של נושאי האלונקות: "כהחזרה מעזה ונשיאת הנפגעים ידועה לכל. אולם אני חייב לספר דבר אחד, שגם לאשתי לא סיפרתי אות עד עכשיו- וזה הפחד. כאשר נלכדנו בסביבות הכביש, ונשאתי פצוע באלונקה ונשק על הגוף, שכבתי על האדמה. על ידי שכב לוי חופש וכדור נתקע באדמה ליד הראש שלי וזרק עלי חול. הרגשתי את עצמי חשוף וערום. אם אפשר להגיד כך- בול פגיעה! ואז שכבתי, וההרוג או הפצוע, שעלי לשאת אותו- יחד איתי, הרגשתי שזה הסוף ושנינו נשארים שם. איני זוכר בכוח מה קמתי והמשכתי לרוץ. אולי מכוח האימונים".

נפגעים נוספים

קוז'לוק נשא פצוע על כתפו והגיע תורו להתחלף ולצאת לאבטחה. בעודו מתרומם לצאת לאבטחה הבחין בחוליה, שנשאה את גופתו של מיכה לבני מפלוגה א'. היו שם שני סמלי מחלקה: עמוס רודנר ואריה גולדין וכן -ארגין. קוז'לוק התרומם לקראתם לסייע בידיהם, אך קליע חדר לשוקו הימינית והוא נפל.
פיליפסבורן זוכר את הרגש החזק שפעם בחבריו: "בנסיגה הייתי נוכח בפציעה של כמה חבר'ה, אבל אינני זוכר מאיזו פלוגה הם היו- אם של ד' או של א' . לא שאלנו הרבה שאלות באותו זמן, רק לקחנו וסחבנו- וקדימה, לצאת מטווח האש. עזרתי פה ושם, הייתי כבר מלא כלי נשק, ל פחות ארבעה כלי נשק היו עלי. אחרי כמה דקות נפגע לידי רס"ן קרן המשקיף, ואני הייתי בין שלושת החבר'ה, שנשאו אותו בחזרה".
החוליה של מיקי עוז, הנס שמואל ועזריאל סנדל (רזי) קרבה אל הכביש. רזי היה המאבטח, כיוון שהוא כבר נפצע בסנטרו קודם לכן בתוך המחנה. בעוד הצוות שוכב וממתין, שצרור המקלע הבינוני יעבור נשאר רזי יושב. "תשכב!!" שאג עליו הנס. "תשכב!" צעקו אליו מכל עבר. אולם רזי נשאר לשבת ובקול שליו ענה: "אני כבר קיבלתי את שלי. הכדורים בלילה אינם רואים אותי". ואז פגע כדור בחזהו פגיעת מוות. "לוי, נפצעתי!" הוא צעק למ"מ. לשניים מהצוות של מיקי והנס זינקו אליו ונשאו אותו הלאה. מאותו צרור עצמו נפגע למוות גם רס"ן קרטן. יוסף לביא זינק אליו לחבשו והחל לשאתו. פיליפסבורן וצוותו הצטרפו ויחד נשאוהו.
הצוות של רב סמל חלאווה קרב אל הכביש. חלאווה שהבחין במקלע היורה לא הרחק מהם, מצד דרום, ביקש לברר, אם יש קצין בקרבת מ קום, כדי להחליט אתו מה לעשות. "אין אף קצין כאן" השיבו לו. חלאווה לקח עמו את הרי שפירא ואת הנס שמואל, ובאיגוף קצר קרבו השלושה אל המקלע והסתערו עליו באש וברימונים. שני מצרים נמצאו הרוגים. יתרם- אם היו- ברחו.
החוליה של רזי נשארה יתומה. רזי היה ידיד טוב למיקי, שותף עמו לקורס מכ"ים וחבר לחדר- מותו העלה מחשבות נוגות אצל מיקי: "האם נצליח לחזור או לא? כמה עוד נפגעו? הרגשת את הפחד בזמן שאתה פסיבי, לעומת קלות הרגליים בזמן שאתה אקטיבי. כמו בהסתערות למשל!"
יוסי שמש, בעודו נושא אלונקה, נפגע ונפצע בלסתו. חלאווה ורוח אבינועם הורידו את הפצוע שלהם, חבשו את יוסי והמשיכו.

"לקום ולרוץ, לפי פקודתי!"

בראותי את פסי האש של הכדורים הזוהרים ובשמעי את משק הקליעים רצתי קדימה לאורך השיירה תוך כדי צעקות: "להתפזר, להתפזר!". הגענו לקרבת הכביש. הבחנתי שהקליעים עוברים ממש לפנינו ובינינו. הרחק מימיני הבחנו במקור האש ובקצב הירי שלו.
"כולם לשכב!" צעקתי. "תקומו ותרוצו רק לפי פקודתי. כל פעם שייגמר להם סרט הכדורים- ירוץ צוות!". הכל שכבו והמתינו.
נגמר סרט כדורים. "קפוץ!" שאגתי. צוות אלונקה זינק קדימה ועבר את הכביד. "להמשיך לנוע מזרחה!" צעקתי אל הכוחות "כל צוות בעצמו. לא להמתין".
לא הרחק ממני שכב קוז'לוק. מסילתי החובש טיפל בו. ראשית הזריק לו זריקה לשיכוך כאבים ואחר כך חסם את שטף הדם. לאחר זמן קם קוז'לוק והחל לצעוד. לבדו- ללא תמיכה וסיוע. וכך- פצוע- צעד את כל הדרך.
הירי המצרי נמשך ועמו מעבר הכביש בצוותים. אחרי שעברה האלונקה האחרונה- עברנו אנחנו – חוליית הפיקוד.
ברור היה שהכוח מפוזר על פני כל השטח. המצרים הכניסו למרדף האש אמצעי נוסף: פצצות מרגמה. מאחד המוצבים שמדרום פתחו המרגמות באש- אמנם מפוזרת ולא מכוונת, אך מתמידה ועקשנית. דוידי עם הכוח שלו הסתערו על אחד ממקלעי האויב וחיסלו את החוליה. משהשתרר שקט לזמן מה, המשיך הכוח מזרחה ובדרכו אירגן סביבו חלק מצוותי האלונקות.
נעתי עם חוליית הפיקוד במרכז השטח, תוך קריאות בלתי פוסקות: "חלאווה, חלאווה! לוי, לוי!" וכך בשמות המפקדים, כדי להתוות לכלם את ציר התנועה.
מחשבות כבדות ועכורות חלפו במוחי. הייתכן שבמעבר זה לא נשאר אי מאחור? הייתכן שבהמולה זו לא הושאר פצוע או הרוג בשטח?
לפתע נוכחתי, שאש האויב דולקת אחרי צעקותיי. כל פעם שקראתי בשם אחד המפקדים, ניתכו לעברנו צרורות אש. חלאווה חש בכך וחדל לענות על קריאותיי וכך נעו הצוותים, מפוזרים ומפוצלים, ללא שליטה מרכזית, פרט לקריאות ההכוונה, שהבקיעו מדי פעם את השקט שבין ראם ההפצצות ומשק הקליעים.

שיירת הרכב מגיעה

אריך, אשר כבר קודם לכן הורה לשיירת הרכב עם הרופא ד"ר שיבולת, להתקרב אלינו- יצא עתה לעבר לזרז את נסיעתה ולקרב אלינו.
במצב זה המשיכו הצוותים המפוצלים לנוע עד וואדי סליב. רק כאן, בשטח מת כלפי מוצבי המצרים, מצאו הצוותים לראשונה מקום וזמן להינפש ולהתארגן מחדש להמשך נשיאת הנפגעים.
עם הפסקת צעקותינו והיעלמות כוחותינו בוואדי, פסקה גם אש המצרים. אט אט נדמו קולות שדה הקרב ואת מקומם תפסה דממות השעות שלאחר חצות. בלחישות ובשריקות נפגשו הצוותים ונעזרו זה בזה בכינוס הנפגעים. משהגענו גם אנחנו אל הוואדי, שלחנו רצים לכל עבר לכנס את הכוח ולארגנו מחדש. לרווחתנו הגוברת מתברר, שאיש מהנפגעים לא הושאר בשטח. נושאי האלונקות התפרקו לרגע ממשאם וגם מעצמת רגשותיהם, אשר פחד, חשש, גאווה וסיפוק שימשו בהם בערבוביה.
ציוותנו מחדש את האלונקות והסתדרנו לתנועה. אריק קידם את שיירת הרכב על לקרבתנו ובמקום הלוחמים העייפים החלו עתה רופאים וחובשים לטפל בנפגעים. הרופא הגדודי ד"ר שיבולת חלף במהירות בין הפצועים כדי למיינם לפי חומרת הפגיעה וסוג הטיפול הנדרש. העיקר היה למהר ולהעבירם אל חדר הטיפולים המואר והיעיל, אשר הותקן בכפר עזר, ומשם היישר אל בית חולים.
הפעולה בוצעה בשקט ובמהירות. אחד אחד פנו כלי רכב מזרחה ונעלמו בעלטה. הקלה עמוקה פקדה אותנו: "הרגשנו ניצחון" מספר מיקי, "כאשר שמענו לאחר ההתארגנות, שכולם הגיעו ואף אחד לא נשאר בשטח".
הרכב האחרון נעלם. פקדתי על הכוח הנותר להסתדר בשלשות על הדרך. שוב עשינו זאת בפקודות נמרצות של תרגול סדר. הכוח שהיה מפוצל במשך כשעה, שוב לוכד. פנינו מזרחה והתחלנו לצעוד.