לצעוד ולשיר

חשתי שצריך לשיר, לשיר בצוותא שירה בשמחה, בגאווה, בכוח. "לשיר!" קראתי, "לשיר!", אולם השירה לא עלתה. פניתי אל רוח אבינועם: "רוח, התחל לשיר משהו!"

הרגשות גאו. למרות אש האויב ולמרות הפיזור בשטח, הוחזרו כל הנפגעים. נכון, מסרם רב: שמונה הרוגים ושלושה-עשר פצועים. אך את המשימה השלמנו! החבר'ה התנהגו למופת, זכאים היו להתרוממות רוח, להרגשת ניצחון.

חשתי שצריך לשיר, לשיר בצוותא שירה בשמחה, בגאווה, בכוח. "לשיר!" קראתי, "לשיר!", אולם השירה לא עלתה. פניתי אל רוח אבינועם: "רוח, התחל לשיר משהו!"

ואמנם פתח רוח בשיר: "כי היין תפל בעינב הוא" וכל החיילים נדלקו. עד מהרה נשמעה השירה מכל קצות הגוף הצועד. הגווים התיישרו, הראשים נזקפו ופה ושם נראו לוחמים מחליפים צעד על מנת לצעוד בקצב אחיד, ברגל אחת.

רוח זוכר היטב את הרגע: "עד היום, כשאני שומע את השיר הזה, אני מתרגש. התרשמותי היתה בקרב ובדרך חזרה, שעם הפלוגה שלנו נוכל לבצע כל משימה שתוטל עלינו- ולבצע אותה היטב. הייתי גאה בעובדה, שאני אחד מאנשי פלוגה ד', וזאת לאחר שאנו רק עשרה חודשים בצבא, ומהם כשמונה חודשים בלבד בפלוגה (חודשיים עברו בטירונות ובקורס צניחה).

בהגיענו אל כפר עזה, יצאו הכל לראות מי הבאים בשירה. שר הביטחון, דוד בן-גוריון, הרמטכ"ל, משה דיין וקצינים בכירים רבים באו לקראתנו. הופעתם רוממה את הרוח עוד יותר, והשירה גברה. לאחר מילות ברכה ותודה פנו הלוחמים לשתות קפה חם ולפרוק משהו מחוויותיהם העזות: יריות, פחד, חיילי אויב הרוגים, חברים שנפלו, גאווה…

עם בוקר שבנו למחנה. "חזרנו לחדר" נזכר מיקי, "ושם ירד עלינו השוק- מחצית מחברי לחדר לא היו. רזי נהרג, יוסי נפצע. נשארנו רק דיין ואנוכי…נרדמתי בישיבה על המיטה, תוך כדי ניקוי העוזי. חלקיו היו פזורים מסביב…"