חינוך והסברה כמפקד

חלק מהערבים שעשיתי במחנה, ניצלתי לפעולות הסברה. פלוגה ד' שלנו היתה מעין כור היתוך זוטא ליוצאי כל הגלויות. דיברתי על נושאים מרכזיים בביטחון, על אירועים בולטים במדינה כגון בחירות, על מאבקים רעיוניים, על בעיות העליה ופיתוח הארץ, על פרקים במאבק לעצמאות ובמלחמת השחרור, ההגנה, הפלמ"ח, השתלשלות קרבות ומערכות. כמו כן גם לפני כל יציאה לסדרת אימונים קיבלה הפלוגה הדבר על האיזור ועל מה שקרה בו במלחמה.

חייבת האמת להיאמר: החיילים והמפקדים הזוטרים אינם מקבלים, ואף לא קיבלו הרצאות אלו בהתלהבות, ופלוגתנו לא היתה יוצאת מכלל זה. ההיפך הוא הנכון: האנשים היו מוכנים לוותר עליהן בששון ובשמחה.

יחד עם זאת חשוב היה לדעת במקום מה באה ההרצאה: אם באה כתחליף לתרגיל, "בבקשה, ברצון רב, המפקד, רוצים לשמוע!" אולם כשהרגישו האנשים, שמרצים באוזניהם על חשבון מעט השעות החופשיות המוקצות, בדרך כלל, לקולנוע או לשוטטות במחנה בחיפוש נואש אחר חברת בנות- כי אז שונה היה המצב.

כשלעצמי, לא יכולתי להצביע על הישג מיידי כלשהו שניתן היה לזקפו לזכות ערבי ההסברה, ואף צריך הייתי להיווכח, שהיו בגדוד פלוגות טובות ובהן לוחמים מעולים- בלי הרצאות. אף על פי כן לא הייתי מוכן לוותר על השיחות הללו. ראיתי בהן חלק ממכלול פיקודי-חינוכי שלם. אינסטינקט פנימי חזק אמר לי, שחייב אני לתת לחיילים מה שנראה לי דרוש להם, אפילו אם לכאורה הדבר הוא בניגוד לרצונם. האמנתי, כי בהרצאות הללו היה מטען חיובי לכל פרט וכי לטווח ארוך היתה בכך תרומה להשבחת הפלוגה כגוף לוחם.