חוק הברזל של ההתנדבות

פעמים רבות, כמו גם אותו לילה, תהיתי מדוע, בעצם, אנו כה נוקשים כלפי צנחן שסרח וסלחנים כלי מי שלא טרח כלל להתנדב ולעמוד אפילו במבחנים הראשונים. נצנחן שנכשל ללא סיבה מתקבלת על הדעת – וסיבה כזאת צריה להיות כבדת משקל מאוד- אינו נסבל עוד ביחידתו, אף לא בתפקידים משניים. וכנגדו חייל, שלא עלה כלל על דעתו להתנדב, עשוי להיחשב לנהג טוב או לטבח טוב ואפילו להיות מקובל על הצנחנים. זאת מפני שהוא זר. מפני שמערכת הציפיות ממי שאינו צנחן שונה לחלוטין. או שהנך משלנו, או שאינך משלנו – אלה שני עולמות.

המתנדב ליחידה מיוחדת, זכות גדולה מתגלגלת לידיו. הוא קונה את עולמו וזכאי לחוש עצמו נעלה מן המקובל והמצוי בסביבתו. אולם גדולה לא פחות החובה. ההתנדבות אינה מעשה חד פעמי. היא התחייבות מתמשכת ומתחדשת להתנדב עוד ועוד למלא כל תפקיד, לבצע כל פקוד, לשאת כל מאמץ, להתייצב מול כל סכנה.

ההתנדבות כזכות וכחובה היא מעמד הנרכש לצמיתות ואין מיש שיקח אותו זולת המתנדב עצמו. ומי שזכה, התעלה ונפל- נפילתו חזקה ותהומית יותר ממי שלא זכה כלל. שהו חוק הברזל של ההתנדבות- בלתי מתפשר, חד וחלק עד כדי אכזריות.

המתנדב, מרגע שחובש כומתה אדומה, מרגע שנועל נעלי צנחנים, מרגע שנושא בגאוה את כפני הצניחה על לוח לבו, אינו רשאי עוד לנהוג לי קנה המידה המצוי. קנה המידה שלו גבוה יותר ומשום שהחבורה שאליה הוא שייך מצומצמת, דרישותיה קפדניות מאוד. פגיעה בחוקי הצנחנים היא פגיעה בכל צנחן….לכן היינו כה נוקשים ביחסנו אל העריקים……אנו, המפקדים, ראינו במקרה העריקה לא רק כישלון של מתנדבים בודדים שפקד אותם משבר. לדידנו היתה בכך פגיעה חמורה בגוף הפלוגה וסיכון יכולתה להצליח במשימות שנכונו לה.

את תחושת הערבות האישית ההדדית והאחריות ליחידה ביקשתי להחדיר בכל חייל בפלוגה, לפתחה ולחדדה עוד לפני המבחן הקרבי הראשון, כדי למנוע כשלונות וקורבנות שווא בגלל רפיונם של בודדים.