זעקת הקרב

יכולת החיילים לעמוד בדרישות ודרכי התגובה שלנו על רפיון רוח עמדו במרכז הדיונים והוויכוחים הפנימיים של חבר המפקדים. נכונותי לוותר לעתים, להתפשר עם רמת החיילים והמ"כים, עוררה את מורת רוחם של הקצינים, מפקדי המחלקות.

לנגד עיניהם היו הישגי פלוגות המ"כים והרצון להגיע מהר לפעולות. הם לא היו מוכנים לפגר בשיתום9 במבצעים יחד עם עמיתיהם הקצינים מפלוגות אחרות בגלל חייליהם במחלקות : "מי שבא לצנחנים, חייב לעמוד בסטנדרט. מיש שלא יכול- שילך", אמרו. הם העדיפו מחלקות מצומצמות "אבל מחלקות של חבר"ה" על מחלקות מלאות, אך של נגררים. הקצינים התקוממו נגד המצב- כפי שהצטייר לעיניהם- שדווקא עליהם יוטל לצאת לקרב עם חיילים, שאותם צריך לדחוף באימונים. הם רצו, בכל מחיר, להיות בין היותר טובים ולא להסתפק בהיותם טובים בלבד.

מבחינתם האישית – צדקו, ללא ספק. הרי לא דרשו מחייליהם את שלא דרשו מעצמם. ומדוע עליהם להיות תמיד בגל שלישי בהסתערות? להתנצל בפני קצינים אחרים על הישגים נמוכים באימונים, להיות בעמדת התגוננות, להרגיש הכרח להשמיץ את חייליהם -הם? הם לא בא לצנחנים-כך אמרו-כדי לאמן מחלקות ולשלוט בהן. זאת יכלו לעשות גם ביחידות אחרות. הם באו כדי להילחם ולהשתתף בפעולות. ומי שמסכל זאת, שנוא עליהם. כקצינים חייבים הם לפקד על מחלקות, אולם לרדת בהישגים בגללם? מדוע?

יצר התחרות באימונים פעל בחוזקה. הקצינים שאפו להגיע להישגים גבוהים ביותר בכל נושא. הכושר הגופני שלהם היה מעולה. מבחינה זו לא היה גבול לרצונם להגדיל לעשות…..

גורם נוסף שדירבון את הקצינים בדרישותיהם היה שאוב מן הספרות הצבאית היפה, המתארת אימוניהן ופעילותן שליחידות מיוחדות. במשך הסדרה הם קראו את "זעקת הקרב". הדמות המרכזית בספר זה היא של מפקד המביא את חייליו כמעט לידי טירו. האימונים המפרכים והיחס אל החיילים גובלים בהתאכזרות, המפקד רואה לנגד עיניו את המשימות הצפויות לגדוד. מנסיונו הוא יודע, שהמאמץ הנדרש מחייל המארינס מול האויב היפאני ובתנאים של זירת האוקיינוס השקט, הוא מעבר למה שמסוגל להעלות בדמיונו חייל, אשר לא טעם את טעמם של אלה. המפקד מבין שבתנאי לחימה קשים, לא היחס האנושי ולא ההבנה לבעיות הפרט יקבעו, אלא חישול הלוחם בגוף ובנפש. להערכתו, לעולם לא יהיו תנאי האימונים דומים בהפתעותיהם, בלחציהם ובקשייהם לתנאי הקרב. לכן אין גבול למה שיש לדרוש מהחייל: לשאת במאמץ, בכאב, בעלבון ובבלתי צפוי. ביסודו של דבר באה בכך לידי ביטוי דאגתו של המפקד לחייליו.

ואמנם, המערכה הראשונה שלתוכה הוטל הגדוד הוכיחה עד כמה צדק. אויב יפאני עיקש אכזר ותוקפן, נוסף על תנאי שטח ולחימה קשים ביותר, קידמו את הנחתים. וכאן הסתבר, כי האימונים, התנאים הקשים והיחס הקשוח אל החיילים הצדיקו את עצמם. בדיעבד הבינו זאת מפקדים וחיילים כאחד……

אם כי קיבלתי עקרונית את גישתם, לא יכולתי שלא להעמידם, מדי פעם, גם על היבטים אחרים. אחרי הכל, עמדנו בתקופת פעולות צבאיות יזומות, אך לא במלחמה ממש. היו אף פרקי זמן של רגיעה ומעין שלום, הדורשים מערכות יחסים אחרות. טרחתי לתרגם את סיפורי המלחמה למונחים ישראליים מותאמים לאופי אנשינו, לחינוכם ולרקעם. לא יכולנו, למיטב הכרתי, לקבל במלואה את תורתו של קולונל האקסלי מ "זעקת הקרב", בלי לעבד אותה לתנאים שלנו – וברוב המקרים לקולה ולא לחומרה.

עמדתי בפני הצורך להתמיד ולדרוש מאנשי הפלוגה רמת-נכונות גבוהה- אך בלי להסתכן בנפילה. מספר החוליות גדל. האימון הקשה נתן אותותיו בפצעים, בחבלות, בכאבים ובחולשה. החובשים שהיום עמנו בשדה, לא יכלו להתגבר על תופעות אל בעצמם- בעיקר מבחינת הידע המקצועי והאחריות הרפואית. לשלוח את החיילים למרפאות מרחביות לא רציתי- כל נסיעה כזאת פירושה אובדן יום אימונים או שניים. מלבד זאת נראה היה לי, כי להתיר לאנשים לצאת מן ה"חור" הזה בשדה ולצפות מהם שלא יתפתו למעשים לא נבונים, מתוך חולשת הדעת, היה מסוכן ואף לא הוגן כלפיהם.

זימנתי איפוא, לשדה את הרופא הגדודי והוא החל לטפל בחולים. הואיל והיכרתי את תלונות החולים וידעתי גם את חובתו המקצועית של הרופא ואת אחריותי הכוללת כלפי הפלוגה- באתי להימצא לצידו בעת הבדיקות ולעמוד על הממצאים.

משראו אותי החיילים יושב ליד הרופא, הידלדל התור במידה ניכרת, נשארו רק חולים אמיתיים, מספרם היה קטן ופגעיהם לא רציניים. היתר רטנו, קיללו, אבל-כך נדמה לי- פה ושם בחיוך.

לגבי כמה חיילים התעורר ויכוח כריף ביני לבין הרופא. הוא מנקודת מבטו הרפואית סבר, שיש לנהוג בהם ביתר רוחב לב. אני, מנקודת מבטי החינוכית – צבאית, דבור הייתי, שעליהם להתגבר בעצמם על בעיותיהם. בכל מקרה שבו לא הצביע הרופא על פגע גופני ברור, לא ויתרתי. החיילים התאכזבו והתמרמרו: גם פתח זה נחסם בפניהם.