הסיכון המחושב היה מבוסס

"בדיעבד מסתבר, שחלק מההעזה הוא מזל. יש , אולי, הרואים חוסר אחריות או פזיזות בהסתכנות. אולם כך נראים גם רבים ממעשי הגבורה וחירוף הנפש, שבזכותם נקצרו ניצחונות מזהירים יותר. מי שאינו מעזר בימי שלום, לא יעיז בימי מלחמה."

אט אט התרגלנו. התחלנו להרים עיניים אל המטוס ולעקוב אחריו. בכניסתו לתקיפה, נפנפנו בידינו לשלום לטייס ולנווט ומייד לאחר שחלפו מעלינו המשכנו בהסתערות. העזתנו גברה והלכה. קשר הרדיו עם המטוסים ותצפיות העין, אשר הצבנו לעקוב אחרי יעדיהם, אפשרו לנו להמשיך בתנועותינו ובתפעול כלי הנשק שבידינו ממש עד צלילתם לעבר היעד.

פריצת הגדרות תוכננה גם היא בדיוק של שברירי שניה. עם התקרב המטוס, נצמדו החבלנים לגדר בחיפוי הכוח המסתער, ופתחו את נצרת הבונגלור- וכך, בעצם הרגע, שבו חלף המטוס מעל הגדר- היא התפוצצה. ובעוד המטוס ממשיך בטיסתו, כבר היו פצצות המרגמה באויר בדרגן אל היעד, כדי שעם הגיען לקרקע, כעברו עשרים שניות, כבר יהיה המטוס במרחק בטוח- אולם ל"אויב" לא יהיה מנוח.

סיכון מחושב זה היה מבוסס על אמונה מוחלטת כפולה: אמונה במשמעת האש ואמונה בשליטת החיילים בכלי נשקם. עם מתן פקודת אש ירו הכל, אולם לפקודה "חדל!" נשתרר בבת אחת שקט מוחלט. לא היו כדורים טועים ולא רעד אצבעות, שלא נשמעו למוח. המערכת האנושית כולה- טייסים וצנחנים- פעלה להפליא.

כל תרגיל כזה הוא מבצע קרבי למחצה. ההכרח לשקול כל צעד וכל פקודה, החובה לחשב בדיוק מוחלט את מהירות המטוס, את כיוון תנועתו, את זמן הטלת המטען ולשלבם בתכנית האש, תוך הסתמכות על האחריות האישית של הלוחמים והשיתוף המתואם בין הקרקע לאויר- יצרו מתח ותחושה של טרם מבצע.

נזכר המ"כ שרגא: "…זה היה בהתקפה על יעד מבוצר. המוסקיטו, שנתן לנו סיוע צמוד, קיבל אבן מהבונגלור ובקושי הגיע לבסיס…" ואמנם , באחד התרגילים הבחנו, שפיצוך הבונגלור היה סמוך מדי ליעף המטוס. רצה הגורל ואותו מטוס אף הנמיך במיוחד. שמחנו, שהמוסקיטו לא ניזק והמשיך במעופו , אך למחרת הסתבר, שאבן קטנה, אשר הועפה מהדף התפוצצות הבונגלור, פגעה במטוס והטייס התקשה בנהוג המטוס ובשליטה בו.

בדיעבד מסתבר, שחלק מההעזה הוא מזל. יש , אולי, הרואים חוסר אחריות או פזיזות בהסתכנות. אולם כך נראים גם רבים ממעשי הגבורה וחירוף הנפש, שבזכותם נקצרו ניצחונות מזהירים יותר. מי שאינו מעזר בימי שלום, לא יעיז בימי מלחמה.