ההשקפה האישית ונכונות הביצוע

"הדיונים והוויכוחים שלנו נסבו על גישות, על שיטות ועל החלטות מעשיות מסוימות, אך על יעודנו הבסיסי: להיות חוד חנית לצה"ל- לא היה בינינו ויכוח ולא עלה על דעתנו לוותר מעולם ולעולם".

השעות הארוכות של הציפייה לפעולה סיפקו זמן רב לשיחות מעמיקות ואף נוקבות על שיטת פעולות הגמול שלנו ועל היעדים שנבחרו לכך. האם משיגות הפעולות את מטרותיהן? האם צריך להצמיד את התגובה לסביבה, שבה בוצע הפשע או לבחור בדרך התגובה וביעדה לפי שיקולים מדיניים וטקטיים כלליים? אנו עקבנו מקרוב אחרי מעשי הרצח והשוד שבגבולותינו. חלק לא קטן ממבצעיהם הכרנו בשמותיהם. השאלה היתה אם פעלו על דעת עצמם או בשליחות המדינה, שממנה יצאו ושנשאה באחריות למעשיהם. התעוררה גם שאלת צידוקן של פעולות גמול כנגד השלטון והצבא במדינה ערבית שכנה זו או אחרת, וכמובן שאלת צידוק בפגיעה באוכלוסייה.

למרות שהתייצבנו בגדוד עם כל פגיעה של מסתננים בתושב ישראלי, לא קיבלנו כל החלטה על פעולה כדבר המובן מאליו. הרהורים על ההכרח שבביצוע ליוו אותנו לקראת כל אפשרות פעולה. מעולם לא הרגשנו עצמנו הולכים אלי קרב באשר הוא, אך ורך לפי פקודה סתמית. ניסינו לקבוע כל פעם מחדש את עמדתנו האישית לגבי כל מבצע.

כך למשל, כאשר הוחלט לבצע את פעולת הגמול בבית ליקיה, התייצבתי לפני אריך ושאלתי אותו: מה פתאום בית ליקיה- הרי יהודים נרצחו במושב מטע בדרום פרוזדור ירושלים? אריק הסביר לי שני שיקולים עיקריים: ראשית- אין כל הכרח מבחינה מדינית וצבאים להשיב מכה במקום שהוכינו. צריך לפעול במקום המבטיח הצלחה והשפעה על האויב, שנית- אחת ממטרות המבצע היתה לתפוס בני ערוב לג'יבלי שלנו, אשר נפל בשבי הירדנים בפשיטה על מחנה הלגיון בעזון. טובים היו הסיכויים, שפשיטה על הכפר בית ליקיה, תמשוך תגבורת לגיון, אשר ממנה יילקחו השבויים. הבינותי וקיבלתי.

קרו מקרים רבים, שבהם יצאו חיילים לפעולת גמול ללא הסכמה מלאה עמה. אך בהרגשה זו של אי שלמות, אין כל פגם מוסרי. כמובן, ניתן היה למצוא לבעיה מצפונית זו פתרון קל בפרישה מהיחידה המבצעת- אך על פי רוב לא זו היתה הדרש שנבחרה. הצעירים בחרו בחיי צבא בהחלטה נחושה משוך שהכירו בחשיבותו הבסיסית לקיום העם. חלקם התנדב לצנחנים, משום שרצה להיות בין העושים במלאה בפועל.

ביודענו שההחלטות המדיניות על ביצוע פעולה צבאית נתונות בידי המרות המדינית האחת והמוסמכת, עשינו כל מאמץ לזכות "במצווה". לא רק המשמעת הצבאית פעלה כאן. לא רק המשמעת הצבאית פעלה כאן. לא רק המשמעת הצבאית פעלה כאן. לא רק המשמעת הצבאית פעלה כאן- אם כי היא, כשלעצמה, חשובה ביותר. פעמה בנו ההכרה הברורה, שאם יש החלטה לעשות מעשה- מדוע יעשה זאת מישהו אחר ולא אנחנו? הרי לכך התנדבנו!

לא היה כל קשר בין ההשקפה האישית על החלטת הדרג המדיני לבין הרצון האישי לקחת חלק בפעולה. אך מובן, כי מי שלא הכיר בחשיבותה הרבה של הפעילות הביטחונית לשלומה ולקיומה של המדינה- מקומו לא יכירנו בצבא ובוודאי לא ביחידות המתנדבים שבו. הדיונים והוויכוחים שלנו נסבו על גישות, על שיטות ועל החלטות מעשיות מסוימות, אך כל יעודנו הבסיסי: להיות חוד חנית לצה"ל- לא היה בינינו ויכוח ולא עלה על דעתנו לוותר מעולם ולעולם.