בכל מקרה נשיאת פצוע

"על המ"כ היה להחליט, אם לקחת עמו מייד את הנפגע, או להשאירו בשטח ולחזור לקחתו בגמר ביצוע הפעולה".

לקראת כל תרגיל למדה כל הכיתה יחדיו את פרטי המטרות ביעד הנתקף והכינה, הלכה למעשה, את המטענים הדרושים: לעתים חומר נפץ אמיתי, לעתים חומר חליפים. בעת פשיטה היו החיילים מניחים את המטענים בנקודות המיועדות לכך, מחברים את החוטים ומפעילים את המטענים- אם בפיצוץ אמת, אם בפיצוץ סמלי ואם ובפיצוץ סרק בלבד.

תשומת לב מיוחדת הקדשנו לתנועה מוסתרת ולחדירה בהתגנבות- מאפייני המבצעים המיוחדים של מלחמת-העולם השניה ומלחמת השחרור. האמצעים אשר עמדו לרשותנו היו פרימיטיביים למדי, ולכן אף נזקקנו לשיטות פעולה מיושנות. אולם כיוון שלא יכולנו לפעול, אלא באמצעים אשר היו בידינו, השתדלנו לנקוט שיטות פעולה, אשר תבטחנה ניצולם היעיל והמושלם ביותר.

על מנת ליצור מתח מתאים, שיחייב את הכיתות הפושטות לפעול במלוא הרצינות, הצבנו תמיד שומרים וצופים משלנו, אשר ניסו לאתר את הכוח הפושט ולעקוב אחרי דרך פעולתו. בשלב המתקדם יותר ערכנו תרגילים דו-צדדיים, שבהם יכלו כל המפקדים והחיילים להביא לידי ביטוי מרבי את כושרם הן בביצוע טכני של פעולות הקרב והן בתכסיסנות, אלתור ופיתוח מחשבות ודרכים חדשות.

הטווח הממוצע להליכה בלילות נע בין 20 ל- 30 קילומטרים- במחצית הדרך היתה עם נשיאת נפגעים. לעתים העלנו על מארב את הכיתה המבצעת עוד בדרכה אל היעד ואז היה מצבה קשה יותר. על המ"כ היה להחליט, אם לקחת עמו מייד את הנפגע, או להשאירו בשטח ולחזור לקחתו בגמר ביצוע הפעולה. בדרך כלל קשה להתחייב להשארת הנפגע בשטח, כי אין לדעת מראש מה עלול לקרות ואם ניתן, בכלל , לחזור בדיוק לאותה נקודה. אם החליט המ"כ לשאת את הנפגע עמו- הואט בהכרח קצב תנועתו, וחייליו הגיע או היעד עייפים ותשושים.

אם החליט להשירו בלוויית חוליית-נשיאה ואלונקה, הצטמק כוחו באופן ניכר לקראת הביצוע והיה עליו לארגן מחדש כוחות ומשימות באלתור ותוך כדי תנועה.

כאשר פשיטות מעין אלו רודפות האחת את רעותה , לילה אחרי לילה, תקופה ארוכה, עם הפוגות קצרות בלבד, ניתן להגיע לרמה גבוהה של כושר גופני, ביטחון עצמי, יכולת ביצוע ועצמה קרבית.