עזית באנטבה

ד"ר חרובי התרווח במושבו ליד החלון ובלע בעיניו את עתיקות העיר וסביבתה, אותם הכיר היטב מלימודיו המוקדמים.
לפתע הופר השקט במטוס, ובמעבר שבין המושבים נראו אנשים במסכות על הפנים ונשק בידיים ובפיהם קריאות היסטריות בערבית: לא לזוז! לא לזוז! המטוס נחטף ומי שיתנגד יירה במקום!

אלה מחבלים של אשף – לחש ד"ר חרובי לאשתו – והם בוודאי פועלים נגדנו, הישראלים.

ואמנם, במרכז המטוס התייצב אדם שאחז כלי נשק בכל אחת מידיו ואמר: אנחנו שייכים לאש"ף בכוונתנו לחטוף את כל הנוסעים הישראליים והיהודיים ולא נשחרר אתכם עד שמדינת ישראל תשחרר את כל החברים שלנו מבתי הסוהר.
התדהמה הייתה רבה ועמוקה. ילדים נצמדו להוריהם וההורים, מבוהלים בעצמם, חיבקו את הילדים בעוז וניסו להרגיעם.

מה אתם מתכוונים לעשות אתנו? העזה ושאלה אחת האמהות בערבית רהוטה, שכן היא עלתה ארצה עם הוריה מארץ ערבית לפני שנים רבות.

אל תתחצפי! ענה המחבל, אך הוסיף: אנחנו ננחת במדינה ידידותית לאש"ף. אם ממשלת ישראל תיענה לתנאים שלנו נשלח אתכם הביתה בשלום. אם ממשלתכם תפקיר אתכם ולא תסכים לשחרר תמורתכם את חברינו -נהרוג את כולכם.

במטוס השתרר שקט מוחלט ורק בכי ילדים נשמע מידי פעם, ומיד הורגע והושקט על-ידי משפחותיהם.

ד"ר חרובי קם ממקומו ופסע אל עבר המחבל ואמר: אני רופא ואני מבקש לבדוק אם אין בין הנוסעים מי שזקוק להרגעה ולטיפול!

במקום תשובה קיבל ד"ר חרובי מכת אקדח בראשו והתמוטט אל המושב הסמוך. למרות האזהרות של המחבלים, גב' חרובי ושכניה מיהרו להרים את ד"ר חרובי ולהחזירו למקומו.

כמה חבל שעזית אינה אתנו – לחש ד"ר חרובי לשכניו.

מי זו "עזית"? תמהו הנוסעים.

זו הכלבה שלנו – ענתה בגאווה גב' חרובי – כלבה חכמה ואמיצה, אשר בפעולותיה עם הצנחנים הצילה את חייהם של לוחמים רבים.

ומה הייתה יכולה עזית לעשות אתנו כאן במטוס הסגור? – שאלה דניאל הקטנה, שגם לה היה כלב בבית והיא אהבה אותו מאוד.

קשה לדעת – השיב ד"ר חרובי שהתאושש בינתיים – אבל עזית תמיד מוצאת דרכים לעזור ולהציל. חבל מאוד שהיא איננה אתנו.

מה תוכל הממשלה לעשות למעננו? – שאל כל איש את עצמו. האם תסכים לשחרר תמורתנו את כל הרוצחים הללו שפגעו בישראלים במשך כל השנים? והרי כבר היו אירועים קשים ביותר שבהם הממשלה לא נכנעה וצה"ל תקף את המחבלים למרות הסכנה לחטופים הישראליים ולחיילים?! מי יכול לשכוח את ילדי אביבים, מעלות וקריית-שמונה, ואת הרוגי מינכן ונהרייה, ובית שאן ומלון סבוי בתל-אביב, שנרצחו בידי מחבלים שנהרגו יחד עם החטופים שלהם? ואת כפר יובל וקיבוץ שמיר? ובכלל, האם יכול צה"ל לפעול בארץ כה רחוקה מישראל ולשחרר אותנו?

עייפים ותשושים, עם שאלות ללא תשובות ועם חששות מלווים בתקוות, ניסו החטופים לנמנם קצת, להעביר זמן ולצפות לנס שיגאל אותם מצרה כה בלתי-צפויה.

פה ושם הופיעו ספרי תפילה ובחלל המטוס נשמעו תפילות לאלוהי ישראל לא להרשות לרשעים לפגוע בנושאי שמו.

בשעות אחר-הצהרים פשטה השמועה על החטיפה ברחבי ישראל כאש בשדה קוצים. הממשלה דנה בעניין בתוכה, ויצרה קשר עם ממשלות דמוקרטיות בעולם – לפעול מיד להצלת החטופים ולמנוע רצח מחריד של עשרות רבים של ישראלים, בהם משפחות שלמות על זקניהן ונכדיהן.

במטה הכללי של צה"ל וביחידות מיוחדות התכוננו למקרה שהמחבלים ינסו לנחות עם המטוס בישראל או להתרסק איתו ועם כל נוסעיו במרכזים הגדולים של תל-אביב, חיפה או ירושלים. חיל האוויר נכנס לכוננות מלאה ובכל יחידות השדה התכנסו קצינים מסביב למפת העולם ואמרו לעצמם: לא נכנע ולא ניתן להם לפגוע שוב באנשינו. מוכרחים למצוא דרך פעולה – ומהר ככל האפשר!

אך מה אפשר לעשות כאשר אין יודעים אפילו היכן המטוס ולאן פניו מועדות?

לקראת בוקר נודע סוף סוף שהמטוס והחטופים נחתו בשדה התעופה של אנטבה במדינת אוגנדה, אשר שוכנת במרכז אפריקה.

על אף העייפות הרבה והמתח של הלילה, התכנסו שוב הקצינים במטה הכללי וגם ביחידות קרביות רבות ביוזמתם העצמית, לבחון מהן האפשריות המבצעיות לשחרר את החטופים העצורים במרחק אלפי ק"מ ובחסותה של מדינה אשר איתה יש לישראל קשרים גם בתחומים אזרחיים וגם צבאיים.

האם פעולה צבאית ישראלית בתחומיה של מדינה אפריקנית ריבונית לא תעורר את כל מדינות אפריקה נגד מדינת ישראל?

הרמטכ"ל, מוטה גור, נזכר שבשנת 1962, הוא ביקר באוגנדה ואף המריא משדה התעופה באנטבה. הרמטכ"ל זכר, ששדה התעופה נמצא על חצי אי, שרובו המכריע מוקף במימי אגם ויקטוריה הענקי ואילו החלק היבשתי, פרט לחיבור אל העיר אנטבה עצמה, מהווה חלק מהערבה הענקית שלאפריקה, המכוסה ביערות נמוכים וצפופים שבתוכם שוכנים אלפי בעלי חיים – מאריות, קרנפים ופילים ועד לג'ירפות, שוורים ומיליוני איילות וציפורים למיניהן.

ראש המודיעים, שלמה גזית, הציג בפני הרמטכ"ל ספר גיאוגרפי ובו מפה מאוד כוללנית של האזור: אני מצטער – אמר שלמה – אבל אוגנדה איננה נחשבת אצלנו כמדינת אויב, ולכן אין בידינו מפות צבאיות מפורטות. אנחנו עושים עכשיו כל מאמץ להשיג חומר מודיעיני יותר מפורט.

תודה רבה – השיב מוטה -אך יש לזכור, שבינתיים החלטת הממשלה היא לנסות ולשחרר את החטופים באמצעות מאמץ דיפלומטי משותף עם מדינות אחרות שנתיניהן נמצאים בין החטופים. הממשלה רוצה להבטיח, שכל החטופים ישוחררו ללא נפגעים ולא יהיה צורך במבצע צבאי, שכן בכל מבצע יש חשש לנפגעים, גם בין החטופים וגם בין הלוחמים. מצד שני – הממשלה נחושה בהחלטה לא להיכנע לחוטפים. כלומר, ייתכן שצה"ל ייקרא לפעולה – ועלינו להיות מוכנים לכך.

עם צאתו של שלמה, אמר מוטה לסא"ל חגי, ראש לשכתו: מוקדם עדיין אפילו לשרטט קווים כלליים של תכנית, אבל רק מהמפה ברור, שמבחינה מקצועית עומדות בפנינו מספר אפשרויות: האחת לצנוח ביער ולהתקדם אל החטופים ברכב או ברגל ולשחרר. השנייה – לצנוח אל האגם ולנחות ממנו בסירות גומי היישר על החוף שבקרבת החטופים. התנאים ההכרחיים לפעולה שלנו הם, שנדע היכן בדיוק מוחזקים החטופים ומהם סידורי השמירה, באוויר ובשדה התעופה.

חגי התפרץ: ולא נחזור חס וחלילה על התקלה שקרתה לאמריקאים בווייטנם – שהגיעו אל מחנה חטופים ולא מצאו שם איש.

בדיוק כך – הסכים הרמטכ"ל – לכן אנחנו צריכים מידע מודיעיני מעודכן עד לרגע האחרון.

איך נגיע לזה בארץ כל כך רחוקה? אולי אם הם ישתפו אתנו פעולה? תהה חגי.

זוהי הבעיה – קבע הרמטכ"ל וקם ממקומו – ועל כך בעיקר, צריך לחשוב: מי יכול לספק לנו מידע מודיעיני למבצע עד לרגע האחרון! כרגע נראה, שרק הכוח הלוחם עצמו יעקוב אחר המתרחש מקרוב וישיג לעצמו מידע.

בחיל-האוויר התרכזו הקצינים אצל מפקדם בני פלד, ביודעם, שבכל מקרה של פעולה צבאית הם יעמדו במרכזה. בניסיונם הרב בטיסות בין-לאומיות שכללו את אנטבה, הם ידעו שבעיית המרחק אינה כה חשובה. השאלה העיקרית היא – אמר בני – איך מגיעים אל החטופים מהר ולפני שהמחבלים יפגעו בהם. ייתכן שהדרך הכי טובה תהיה להשתלט בבת אחת על כל שדה התעופה! האם יש לנו די מטוסים לעשות זאת? – פנה בני אל קציניו.

כן, בהחלט, אם מדובר בטיסה לכוון אחד, ושם באנטבה או בקניה נוכל לתדלק לקראת החזרה. אנחנו יכולים להצניח ולהנחית בבת אחת למעלה מאלף לוחמים – ענה סא"ל שני, מפקד טייסת הקרנפים (הרקולסים).

טוב מאוד- אמר בני – אבל תבדקו, כמובן, גם אפשרויות אחרות, יותר מהירות, שכן צניחה גדולה נותנת זמן רב למחבלים לפגוע בחטופים.

הקצינים פתחו את טבלאות ההטסה ומיד החלו לחשב מה ניתן לעשות בעזרת מבנה שונה של מטוסים.

הגישה בקרב הצנחנים, הסיירות והיחידות המיוחדות הייתה שונה לחלוטין: הם התחילו מהפרטים הקטנים שכן הם-הם אשר יסתערו על המחבלים לקראת שחרור החטופים, ומניסיונם הם ידעו שבשלב זה כל פרט קובע את גודל ההצלחה ומפחית את הסיכונים והאבדות.

השאלה העיקרית היא, איך מגיעים ליד החטופים בשקט מוחלט ובהפתעה מוחלטת – אמר עמירם לאנשי מטה שהתקבצו בחדרו. אולי כדאי לחשוב על נחיתה שקטה של מטוס אחד או שניים – התערב מוקי – אשר עזר בזמנו לאמן את החיילים באוגנדה והכירם היטב. נדמה לי – הוסיף מוקי – שהאוגנדים כל כך יופתעו, עד שאיש מהם לא יעיז לפתוח באש.

רעיון טוב – אמר אהוד – אנא, זמנו גם את קציני חיל-האוויר ובדקו ביחד את כל האפשרויות.

בשייטת המיוחדת של חיל-הים חשבו מיד על האפשרויות לנצל את האגם ולהגיע דרכו עד החטופים.

יש שתי אפשרויות – אמר גדי – או בסירות גומי שנצניח, או בסירה רגלה שנשכור או נגנוב על חוף האגם. אני מעדיף הצנחה, שכן את זה אנו יכולים לעשות בעצמנו ומיד, ואילו גניבת סירה או שכירתה תעורר מיד חשדות מסביב. אתה צודק – אנו הלוחמים פה אחד. ובכן, קדימה! רכזו את הציוד, והייתי רוצה שעוד היום, או הלילה, נחזור ונצניח את הסירות לוודא שהכל בסדר.

וכך – טרם קיבל הצבא הוראות כלשהן מהמטכ"ל, כבר החלו היחידות השונות של צה"ל, ביוזמתן הפרטית, להתכונן למבצע – כל אחד בתחומו המיוחד ובעזרת ההיכרויות האישיות בין המפקדים והלוחמים, בכל היחידות המבצעיות.

ללשכת הרמטכ"ל חזר ועלה קותי, סגן הרמטכ"ל. היי קותי, בוא שב! – מה יש, קרה משהו? כדרכו התיישב קותי מול הרמטכ"ל ובלי שום הקדמות פתח ואמר: תשמע מוטה, כל העסק הזה של פעולת הסתערות ישירה לשחרור החטופים לא נראה לי. אני חושש שיהיו הרבה נפגעים.

ובכן – תמה הרמטכ"ל – מה אתה מציע? – אני מציעה פעולת הונאה: נודיע למחבלים שאנו שולחים במטוס של מדינה אחרת את כל המחבלים העצורים אצלנו, לפי בקשתם. נציע להם שהם ואנחנו נגיע למדינה ניטראלית ושם נחליף את החטופים במחבלים, ואז ברגע המתאים נשתלט על החטופים ולא נשחרר את המחבלים.

הרעיון המבצעי מצוין – השיב מיד הרמטכ"ל -החיסרון העיקרי הוא, שזה מחייב שיתוף פעולה עם מדינות אחרות, דבר העשוי להביא לדליפת מידע על המבצע, וזה יסכן את הלוחמים והחטופים כאחת.

האם אוכל לבדוק עם החברים שלי גם בזרועות הביטחון האחרות? – המשיך קותי בלהט. אדרבא ואדרבא – תבדוק את זה לעומק, ואם חבריך יעלו רעיונות נוספים נבדוק גם אותם.

או-קיי, קם קותי, אני כבר הולך לבדוק גם את זה.

איזה מזל – אמר הרמטכ"ל לחגי כשנשארו שוב לבד – להיות מוקף באנשים שחושבים בעצמם במה אפשר לעזור, ויחד עם זה אינם מרחפים בשמים על כנפי דמיונות ואגדות.

ואז נפלה הפתעה. אל החדר נכנסה יונה המזכירה ואמרה לרמטכ"ל: המפקד, הגיעו לכאן חיילת וחייל והם מתעקשים להיכנס אלייך עכשיו ולדבר אתך בקשר לאנשים החטופים.

מאיזה יחידה הם? – חקר הרמטכ"ל. יונה חייכה וענתה: אינני יודעת. אבל הם נחמדים ורציניים. אנא קבל אותם – אפילו לרגעים ספורים.

או-ק'יי – נאות הרמטכ"ל – מה לא עושים למענך? הכניסי אותם בבקשה.

אל החדר נכנסו חייל וחיילת, והרמטכ"ל קם וניגש אליהם ללחוץ את ידיהם.

שמי רוני – אמרה החיילת – ושנינו שייכים ליחידה למבצעים מיוחדים.

שמי יהונתן – אמר החייל – ואנחנו מכירים מישהו מהנוסעים החטופים, שבעזרתו נוכל לסייע רבות לגיבוש התוכנית שלכם – מיהר והוסיף יהונתן לפני שהרמטכ"ל יפטור אותם בדברי נימוס בלבד.

רגע, רגע, חייך הרמטכ"ל, על מה אתם מדברים?

אנחנו מאמינים שיש ביכולתנו לסייע לפעול למען החטופים באנטבה – ענתה רוני בקול בטוח, אך קצת נרגש, והוסיפה – מה עוד שההורים שלנו עמוס ורותי ואחותנו דניאל נמצאים ביניהם!

בשומעו זאת הישיר אליהם הרמטכ"ל את מבטו: המשפחה שלכם שם, ואתם שולטים בעצמכם כה יפה?

כך למדנו בבית ובצבא – התערב יהונתן – אבל אנחנו מתים לעשות משהו, ואנא תקשיב לרגע אחד לדברינו.

בוודאי, בוודאי – אנה הרמטכ"ל – בואו שבו כאן לידי – וקרא לחגי: שאל את קותי אם הוא יכול להתפנות לרגע – שיבוא גם הוא.

ובכן – יהונתן ורוני – מי מדבר?

אני אתחיל ורוני תוסיף על פי ראות עיניה – אמר יהונתן והחל מיד להסביר: בין החטופים נמצאים ד"ר חרובי ואשתו!

ומי הוא ד" חרובי? – חקר הרמטכ"ל.

ד"ר חרובי הוא-הוא האבא של "עזית הכלבה הצנחנית". הוא גידל אותה ואילף אותה, ובחלק מהמבצעים שלה הוא השתתף באופן פעיל.

נכון, נכון – נזכר הרמטכ"ל – ד"ר חרובי והכלבה עזית, מי לא זוכר אותם?

ובכן – המשיך יהונתן – אנחנו, המשפחה שלנו, מכירים את משפחת חרובי ועזית מכירה אותנו היטב.

אנחנו מציעים – התערבה רוני – שנצנח יחד עם עזית באנטבה, ועזית תתגנב אל החטופים ותחזור עם המידע הדרוש למבצע שחרורם!

ואנחנו, רוני ואני, נצנח עם מכשירי הקשר המיוחדים ליחידה שלנו ונוכל להעביר אליכם את המידע בזמן מיידי, עד לרגע האחרון – למנוע כל הפתעה לגבי מקומם של חטופים וסדרי השמירה עליהם.