מדיניות בניית הצבא

בשנים 1953-1956 הוטלו ממרבית פעולות הגמול על הצנחנים. לכן נטשתי את לימודי באוניברסיטה והתנדבתי ליחידה זו. לא לכל פעולות הגמול הסכמתי אולם טענתי, שאם הממשלה קבלה החלוטה כלשהי- חובתי להיות בין העושים. לא יכולתי להבין כיצב משלימים קצינים רבים ביחידות שדה מקצועיות עם כך, שהם לא משתתפים במבצעים, אלא עומדים מן הצד, בעוד שקבוצה קטנה של צנחנים עושה את כל המלאכה.
נסיוני כמפקד מחלקת מתנדבים מחו"ל במלחמת העצמאות וכמ"פ ד' בגדוד 890 הוכיח לי, כי גם מקבוצת אנשים, שנתוני הפתיחה שלהם אינם גבוהים, ניתן לגבש גוף לוחם מעולה. חזרתי ונוכחתי בכך כאשר הוטל עלי הפיקוד על גדוד נח"ל מוצנח. תוך שבועות ספורים נכנסנו לפעולות קרב. את ההוכחה החותכת ביותר קיבלתי בעת הפיקוד על חטיבת גולני. לא נותר לי ספק, כי כושרה של יחידה מותנה ברמת הדרישה המוצבת בפניה ובחוסר פשרנות לגביה. טוב שיש יחידות עילית, הקובעות אמות מידה גבוהות, אך אין זה אומר שרק הן יכולות וצריכות לעמוד במשימות קרב.
תפיסתי המבצעית התבססה אפוא על שתי הנחות: ניתן לגבש גוף לוחם מכל יחידה צבאית רגילה, וחשוב לעשות זאת כדי להכין צבא שלם למלחמה. חובת הפיקוד הבכיר היא לאפשר לכל יחידה לפעול בתחום המקצועי שלה, ובהתאם לאמצעים העומדים לרשותה.
באותה תקופה היה מקובל, שלשל מפקד בכיר יש יחידה, שאותה טיפח ועליה הטיל יותר משימות. ליחס מיוחד זכו בעיקר הסיירות בחטיבות ובפיקודים. גישתי היתה שונה. טענתי, כי יש להכין את כולם למלחמה באותה מידה וסירבתי ליצור בלעדיות לסיירת גולני בתוך החטיבה, ולגולני כולה בפיקוד הצפון. עם זאת הטלתי את משימות הפשיטה הראשונות על גולני, שהיתה מנוסה במצעים ודרוכה לעשותם. היה מעודד לראות כיצד החטיבה מתקדמת ומתייעלת משנה לשנה.