חשיבות הקרב המשולב

בשנים שבין מלחמת סיני למלחמת ששת הימים התפתח השריון בצה"ל ונעשה כוח מוביל בצבא היבשה. צנחנים ולוחמי חי"ר בכירים הוסבו לשריון וקיבלו בחיל זה תפקידים מרכזיים. התפתח ויכוח נוקב ומתמיד על אופי הקרב היבשתי ועל חשיבות הטנק בו. אסכולה אחת טענה כי הטנק הוא כל יכול, ומערכת סיני הוכיחה כי בקרבות תנועה צה"ל הרבה יותר טוב מצבאות ערב. אסכולה שנייה הסכימה, כי לצה"ל יש יתרון בקרב תנועה, אך מצדדיה ביקשו להגביר את האיזון שבין המרכיבים השונים של כוח היבשה – טנקים, החי"ר, הצנחנים התותחנים וההנדסה. אני השתייכתי למצדדים באסכולה השנייה ובדיונים ברמות השונות הבעתי את דעתי בחריפות ובהתמדה.

לפיכך היו רבים בין אנשי השריון, שראו בי "זר שאינו מבין". כאשר ביקשתי ב- 1968 לפקד על כוחות צה"ל בסיני, בעת מלחמת ההתשה, הוצג נגדי בין היתר הנימוק, שאינני איש שריון. כפרתי בגישה הזאת בטענה, שמפקד בכיר, במיוחד עם ניסיון קרבי עשיר, מסוגל למלא תפקידי פיקוד בין חיילים. יתרה מזו: האמנתי, כי לוחם, אשר גדל על בסיס לחימת חי"ר וצנחנים, מסוגל להפיק מן השריון יותר מאחרים, על ידי שימוש במגוון רב יותר של טקטיקות.