ספקות בחברה

ספקות בחברה באשר לצדקת הדרך המדינית והשימוש בצבא

מלחמת ההתשה לאורך תעלת סואץ ומלחמת הגבולות עם ירדן, סוריה ולבנון עוררה תגובות קיצוניות בציבור ישראלי. מחד גיסא, קמה תנועה של מתנדבים, שכונתה "נמרים", אשר ביקשו לשרת בתפקידי פיקוד במעוזים. נוכחותם תרמה ליכולת העמידה של המעוזים. מאידך גיסא, התעוררו בכמה חוגים בציבור ספקות באשר לצדקת המאבק עם הערבים וביחס למדיניות ממשלת ישראל כלפיהם. הגישה הזאת נבעה מהחשש מפני מלחמה ממושכת.

הספקות האלה החלו לנקר בציבור עם תוך מלחמת ששת הימים ועם הופעת הספר

שיח לוחמים. הם גברו בתקופת המרדפים אחרי המחבלים, שחדרו אל שטח ישראל לאורך הירדן. בשנים 1967-1969, במקביל לתפקידי כמפקד רצועת עזה וצפון סיני, המשכתי לשמש כמח"ט הצנחנים במילואים (החטיבה שהשתתפה בשחרור ירושלים). ב- 1968 התרכזה הפעילות המבצעים של צה"ל בבלימת המחבלים לאורך הירדן והצנחנים שירתו בגזרה הזאת באופן קבוע. גדודי החטיבה נקראו לשם בזה אחר זה ואני נהגתי לבקר אותם בעת התעסוקה – לתדריכים מקצועיים, לביקורות, לשיחות ולשחזור קרבות ירושלים עבור הספרים הר הבית בידינו ו- שער האריות.

החיילים העלו בפני את השאלה הבאה: טענתנו היתה, שאנחנו לוחמים טובים מן הערבים בעיקר בזכות תחושת הצדק המפעמת בנו. האם העובדה שהמחבלים מתמידים במלחמתם אינה מעידה על כך, שהם צודקים מבחינתם? הסברתי להם, כי אין תשובות חד משמעיות ואי אפשר להצביע כאל על טובים ורעים.

המתח הביטחוני הרצוף ב- 1969-1970 והתפשטות המאבק לכל גבול7ות הארץ החריפו את השאלה. ההצגה "מלכת האמבטיה" הפכה סמל לספקנים ושירי השלום הרבים הצביעו על הלוך הרוח בציבור. אחד השיאים היה פרסומו של מכתב תלמידי השמיניות אל ראש הממשלה, שבו הביעו ספק ביכולתם וברצונם לשרת בצבא, הפועל לביצוע מדיניות מלחמה, המתעלמת מאפשרויות השלום.

כאלוף הפיקוד המרחב, שבו ישבו אזרחים לאורך הגבולות ונשאו על גבם את עול המלחמה, חשתי צורך לצאת למסע הסברה של מדיניות ישראל. בפגישה רבת משתתפים בחיפה למדתי עד כמה מורכת מלאכת ההסברה. היה לי ברור, כי אין צורך להסביר לקהל הזה את צדקת הציונות ואת זכותנו לעצמאות ולביטחון. הבהרתי לשומעי את האמנה הפלסטינית של ארגון הפתח: הסברתי, כי מולנו עומד גוף בעל השקפת עולם מגובשת ואמונה בצדקתו. לאחר ההרצאה ישבתי לשתות ה עם כמה חברים. תגובותיהם הדהימו אותי. הם טענו, כי היטבתי להציג את נקודת ההשקפה של פתח ולא דיברתי מספיק על צידקת הציונות. הבנתי עד כמה הדיון בנושא הזה אינו פשוט.

אחת ההאשמות שוטחו באותה עת נגד מדיניות הממשלה היתה, שהיא מעדיפה שטחים על שלום. אם לא התייחסתי בהרצאותי לנושא הזה הייתי נשאל בדרך כלל עליו. האמנתי תמיד, כי את המפעל הציוני יש להקים לא על חשבון הערבים כי אם בשותפות איתם.

במשך הזמן למדתי, כי כאשר דנים בשאלות יסוד, חילוקי הדעות אינם כה גדולים, כפי שנראה כאשר משתמשים בסיסמאות בנאליות של "ניצים" ו"יונים". הכול מסכימים, כי המרכיב העיקרי בבטחון ישראל הוא עם גדול ואיכותי במבנהו החברתי. השטחים הינם מרכיב חיוני לשמירת הקיום הלאומי והמדיני, אך כמו העוצמה הצבאית, ברובם הם אינם מקור החיות של העם ושל המדינה. אם ישנו הערבים את גישתם השוללת את הציונות ואת מדינת ישראל העצמאית, תשתנה גם חשיבות השטחים.