נוהל קרב ותחקירים

החל משנות ה- 50 התפתח בצה"ל הנוהג של נוהל קרב מסודר – לתכנון מבצע והכנות לקראתו. המפקדים הבכירים ראו כחובתם לרדת לפרטי כל מבצע ולוודא אישית, שכל המפקדים והחיילים מכירים את משימותיהם, מוכנים לבצען ולהתמודד עם השינויים היכולים לחול בהן תוך כדי מהלך הפעולה. לשם כך נקבע, כי נוסף על תהליך מתן הפקודות ואישורן, ייערך תדריך אחרון, שבו ישתתף המפקד הבכיר ביותר, אשר יוודא את פרטי תפקידיהם של כל המשתתפים. כאלוף חדש הקפדתי להיות נוכח בכל תדריך שלפני הפעולה ובכל תחקיר שאחריה. הצלחתי לעשות זאת ברוב המקרים, הקפדתי על כך הן במבצע כיתתי שגרתי של סיור לשטח אויב, והן בפשיטה משוריינת בהיקף עוצבתי. העדפנו להמעיט בסיורים ובחדירות לשטח אויב, אך לוודא שכל כוח היוצא לדרך יהיה מוכן היטב לתפקידו – בכח ובציוד.

בתי הספר של צה"ל לימדו את תורת הלחימה שיסודית ודנו בלקחים הטקטיים ובשינויי דוקטורינות אצל האויב. מעבר לכך היו לכל פיקוד מרחבי, ואפילו לכל חטיבה גזרתית, מגבלות ותנאים אופייניים ועליהם עמדנו באימונים ובנוהלי קרב מפורטים ודקדקניים.

החיסרון היחיד שניתן היה לייחס למעורבות כה עמוקה של אלוף הפיקוד היה בכך, שהיא חייבה את הרמות הכפופות להשקיע זמן רב מאד בהכנות לתדריך. כדי להתגבר על כך קבענו לכל מבצע מתוכנן לוח זמנים מפורט ודר פעולות מחייב. במקרים רבים שחייבו תגובה מהירה קיצרנו את הנהלים והאצלנו סמכויות למפקדי החטיבות, אך מעולם לא לרמה נמוכה מזו. עמדנו על כך, שכל לוחם יכיר את כל סוגי הנשק שמולם יהיה עליו לעמוד, ביקשנו מן הלוחמים לתאר בעל פה את השטח שבו הם עומדים לפעול – הצמחיה והדרכים והנתיבים לרכב ולרגלים. כל מפקד ולוחם חייב היה להכיר במפורט את סדר התנועה ואת מבנה הכוח בכל קטע של הציר ולדעת כיצד להגיב על היתקלות פתאומית באויב. בסוף תדריך כזה, שנמשך כשעה ולעיתים יותר, הסברנו ללוחמים את השיקולים למבצע ואת הציפיות ממנו.

כתוצאה מן ההתמדה בתדריכים פיתחו החטיבות המבצעיות טכניקות ואמצעים ללמד את אנשיהן את הדרוש להם למען בטחונם האישי תוך כדי פעילות מבצעית. בגזרות השונות הוקמו תערוכות קבועות, שבהן הוצגו שיטות הפעולה של המחבלים והאמצעים שבהם השתמשו בפעולות הטרור והחבלה. אנשינו יכלו לעמוד על כל החידושים והמלכודים שמהם צריך להיזהר תוך נסיעה בדרכים. בכמה מקרים נאלצנו לבטל מבצעים משנוכחנו, כי הכוח אינו מוכן דיו להתפתחויות לא צפויות….

בסוף כל מבצע ערכנו שני תחקירים: האחד כללי, מייד עם שוב היחידה משדה הקרב. על פי רוב התחקיר הזה נערך בשעות הבוקר המוקדמות כאשר הלוחמים היו עייפים מאוד. יום יומיים לאחר מכן, לאחר מנוחה ותחקירים פנימיים ביחידות המשנה, התכנסנו לתחקיר פיקודי ומטכ"לי. ירדנו לפרטי הפרטים של התנהגות האויב ופעולת כוחותינו. ניתחנו כל צעד ותגובה, התייחסנו לטיהור של כל חדר, תעלת קשר ובונקר, בדקנו שימוש בכלי נשק, בחנו את היוזמה והאלתור שהתגלו במבצע, עקבנו אחר הטיפול הרפואי, ובחנו את הפקודות והדיווחים ברשת הקשר. לא נמנענו מלמתוח ביקורת על החלטות של מפקדים בכל הרמות. ידענו, שעם הלוחמים שלנו ניתן ליצור אמון הדדי, ואיש אינו מתחמק מנשיאה באחריות. במבצעים גדולים נכחו בתדריכים ובתחקירים אלופי המטכ"ל.

כמו כן הושם דגש בתחקירים האלה על ניתוח מנהיגות קרבית, יוזמה וחברות. במקרים מעטים המאוד התגלו ליקויים ממשיים בתחומים האלה. עם זאת לא קיבלנו זאת כדבר המובן מאליו. זכרנו תקופות שבהן יחידות לא השתתפו במבצעים, או חזרו ממשימה בלי לבצעה והצבא לא הזדעזע. ביחידות שפעלו בפיקוד הצפון, כמו בכלל צה"ל, היתה עתה תחרות על קבלת משימות.

תשומת לב מיוחדת הוקדשה בתחקירים לנושא טוהר הנשק ולאי-פגיעה באזרחים, בעיקר נשים וילדים. השאלה הזאת התעוררה בכל פעולה של פיצוץ בתי סייענים, שבה וסמוך להם נמצאו משפחות. אולם משמעות רבה יותר היתה לסוגיה הזאת בפשיטות עמוקות, שהיו כרוכות בהסתערות על יעדי מחבלים, המוקפים אזרחים. במקרים האלה הבאנו את הגורם הזה בחשבון כמרכיב מרכזי בתכנון המבצע.