הקשר עם העיתונות

במשך הזמן למדתי, כי הדיווחים על תקריות הגבול מגיעים לעיתונות לפני שהם עוברים את הדרגים הצבאיים והמדיניים. הנוהג היה, שהעיתונאים התקשרו ישירות עם משרדי המבצעים בחטיבות ובפיקוד וקיבלו את הידיעות. הסיבה לכך היתה ענינית: העיתונאים פירסמו בלאו הכי ידיעות לא מדויקות ומזיקות. כל עיתונאי יכול היה להיכנס ללא קושי לכל יישוב, להימצא שם בעת התקרית ולשוחח עם האנשים כאוות נפשו. הנוהל בא לתקן סתירות במידע, הדלפות בטרם עת ומסירת מידע לא מדויק ומזיק על פעולות צה"ל.
בפגישה הראשונה שלי עם הכתבים הצבאיים בפיקוד הצפון נוכחתי, כי הציפיות שלהם לשיתוף פעולה היו רבות ומבוססות על תקדימים. מכיוון שהבנתי, כי בתקופתנו יכ לאמצעי התקשורת כוח משמעותי הסכמתי, שצה"ל אינו יכול להתעלם מהם. אולם האמנתי, שהקשר עם אמצעי התקשורת צריך להתנהל דרך גורם אחד בלבד – דובר צה"ל.
חשבתי כי בשיטה של הדיווח הישיר לעיתונות עלולים קצינים להתפתות להופעה כלפי חוץ הפתיחות הישירה אל התקשורת עלולה לעוות אמות מידה לעשייה, ולגרום תחרות לא בריאה בין מפקדים בתחום ההופעה במקום בתחום הפעולה. לכן הורית להפסיק את הקשר הישיר של החטיבות עם העיתונות ולרכז אותו במפקדת הפיקוד ובתיאום עם דובר צה"ל.
בתחום אחד הסכמתי בעיקרון עם דרישתם, אם כי ידעתי שאין זו מדיניות המטכ"ל ושר הביטחון: שיתוף כתבים צבאיים במבצעים שמעבר לגבול….הבטחתי לכתבים לפעול בהתאם לגישה זו, אך לצערי, לא קיבלתי אישור לשיתוף הכתבים במרבית המבצעים. רוב מפקדי השדה התנגדו לצירוף כתבים וצלמים בשל הקשיים שהללו גורמים בתנועה ובעת קרב. ההבזקים של הצילום הבהילו במקדים רבים את החיילים……
כשעברו למעלה משנתיים בתפקידי כאלוף פיקוד הצפון התבקשתי על ידי דובר צה"ל לארח את עורכי העיתונים….
בארוחת הצהריים שאל אותי אחד העורים מדוע לא פירסמנו את היקף העבודה שעשינו ואת ההישגים שהגענו אליהם.
עניתי לו, כי חובתנו היא לעשות וחובתם לספק. שאלתי מדוע לא ביקרו באזור הזה במשך שנים והוא אמר, כי הם כתבו על מקומות אחרים שאליהם הוזמנו על ידי המפקדים. הסברתי לו, שאיני מקבל את השיטה הזאת, שבה קצינים בכירים עושים פרסומת לעצמם וליחידותיהם. התרעתי לפני הממונים על על התופעה הזאת, שיש בה פגיעה בנורמות ההתנהגות הבסיסיות של הקצונה הבכירה ופתח להסתאבות ציבורית.