מדיניות אש

מניתוח ראשוני של המצב ששרר בגבולות בינואר 1970 היה ברור, שי יש להמשיך ולהעניק טיפול מועדף לגזרת העמקים, זאת בין היתר בשל העובדה, שבחודשים האחרונים של 1969 גברה הפעילות של שני הצדדים וחיי האזרחים הפכו קשים ללא נשוא. הדבר התברר לי באופן חד משמעי בעת סיורי הראשון שם. התושבים אמרו כי לא יוכלו לשאת פעם נוספת חודש דצמבר כזה….
בכל המשקים הועלו בעיותיהן הבוערות של שתי קבוצות באוכלוסייה: המבוגרים והחולים מכאן והילדים מכאן….הם הסבירו, כי המבוגרים והחולים , בהם נכים, אינם מסוגלים לרוץ אל המקלטים, או לקפוץ אל התעלות ולכן חלק מהם מעדיפים להתגורר דרך קבע במקלטים ויש כאל הנשארים בחדריהם גם בעת תקריות האש. הסתבר, שגם ימי הקרב המתוכננים של הפיקוד, שעליהם הודענו מראש לתושבים, גרמו להגדלת מספרם של תושבי הקבע במקלטים: עצמת האש הגדולה שנחתה המרחב והחשש מתגובה חריפה של האויב הבריחו אנשים רבים למקלטים…..
בתום הסבב הראשון של הביקורים והשיחות ביישובים, ביחידות צה"ל ובמשמר הגבול ביקשתי ללמוד באורח מעמיק את העובדות הסטטיסטיות היבשות: מספר התקריות, עוצמתן, כיווני הירי, שיתוף הפעולה של צבאות ירדן ועיראק עם המחבלים, מטרות מועדפות למחבלים והתפלגות הפגיעות בין היישובים. כן ביקשתי לעמוד על התגובות שלנו על האירועים השונים, היחס בין האש האויב ובין האש שלנו, משך הזמן של אש האויב מול משך הזמן של התגובה שלנו, , השפעת האש לשנו על הפסקת אש האויב או ליבוייה.
תוך כדי לימוד הנתונים התבררו לי כמה פרטים משמעותיים: במרבית תקריות האש הליליות נפתחה אמנם האש על ידי המחבלים, אבל בהיקף קטן, והן נמשכו על ידי כוחותינו ובהיקף רחב. המחבלים ירו כמה פצצות מרגמה על יישוב אחד או שניים וכן כמה פצצות בזוקה וירי שטוח מסלול על אחד, או כמה ממוצבינו.
ישראל הגיה באש מן המוצבים ובירי ארטיחלרי רב על מקורות האש, על צירי ההתקדמות והנסיגה ובמקרים מסויימים על סוללות ארטילריה ירדניות או על מוצבים ירדניים שמקרבתם ירו המחבלים. לא היו יותר מחמישה מקרים, שבהם פתח הצבא הירדני באש ביוזמתו. ברוב המקרים הם התערבו רק כאשר תקרית האש בין המחבלים ובינינו היתה כבר בעיצומה, ובתגובה לירי שלנו על עמדותיהם.
לעיתים רחוקות בלבד קרה, שמחבלים חזרו וירו באותה גזרה פעם שניים או שלישית, באותו לילה. על פי רוב הם ירו פעם אחת ונסוגו לאחור. כמו כן התברר לנו, כי ברוב המקרים שבהם ירתה הארטילריה הירדנית לעבר יישובינו, נמצאה בקרבת היישוב סוללה ארטילרית שלנו, מפקדה או כח לוחם – רגלי או משוריין.
לפיכך הצעתי לצמצם את היקף האש של כוחותינו: סברתי, כי גם אל לא תושג בכך הפסקה מוחלטת של ירי המחבלים, ייתכן כי בסיכום כולל הגזרה תהיה רגועה יותר והתושבים יוכלו לנשום לרווחה. העליתי את ההצעות הבאות: לפנות את כל סוללות הארטילריה, שהיו קרובות ליישובים, ולהשאיר עמדות תותחים ומרגמות רק בשטחים פתוחים, לפנות מפקדות וכוחות הנמצאים ביישובים או סמוך להם ולהעבירם קרוב ככל האפשר למוצבי צה"ל. כוחות צה"ל המתגברים את השמירה ביישובים, ייכנסו אליהם בעת החשיכה, ואילו בשעות היום לא ייראה כוח קבוע בתוך יישוב. כוחותינו ישיבו על ירי מחבלים במטח קצר אל מקור הירי בלבד, ועם היפסק ירי המחבלים תופסק האש שלנו מייד…
בשלב הראשון נתקלתי בהתנגדות כוללת לתוכנית. היו שטענו,כי אם נצמצם את תגובתנו לאש המחבלים תגבר עזות המצח שלהם והם ירחיבו את פעילותם. חלק מאנשי הביטחון ביישובים גילו מורת רוח והזהירו אותי, כי מדיניות כזאת כלולה לגרום לעזיבת חברים כתוצאה מחוסר אמון בצה"ל. חרף התנגדותם הוריתי לבצע את הנחיותי. ואמנם ,הוכח בעליל, כי למרות שירי המחבלים נמשך, התקריות היו קצרות ונשאו אופי מקומי ואילו יתר היישובים המשיכו בחיי שיגרה. לאחר כחודש הסכימו חלק מן הקצינים ומספר רב מאנשי המשקים, כי השיטה הזאת נכונה. ברור היה, כי פעילות המחבלים תופסק לחלוטין רק כאשר יחול שינוי מהותי ביחסי ישראל ירדן ולא בעקבות תקריות.