התבצרות ובנייה ברמת הגולן

הפשיטות והחדירות של הסורים אל תוך המערך שלנו ברמת הגולן וכן חילופי האש הכבדים באמצעות טנקים, ארטילריה ואוויר חייבו אותנו לבחון מחדש את שיטת ההגנה וההתבצרות שלנו – הן מבחינת ביטחון שוטף והן לקראת מלחמה. המוצבים שלנו לאורך הקו עדיין היו ללא בונקרים, ללא עמדות אש בנויות ומוגנות וללא תעלות לחימה עמידות בפני פצצות. לא היה מכשול טבעי, כמו בתעלת סואץ ובירדן, והעבירות בשטח הפתוח היתה כמעט בלתי מוגבלת. עמדות ירי מוגנות "סלע" היו מפוזרות על פני השטחים השולטים לאורך כל הגבול והיה עלינו להחליט, האם לעבור לשלב השני של שיפורן והכללתן בתוך מערך הגנה שלם וקומפקטי. במבט ראשון נראה היה, כי הגנת רמת הגולן במלחמה חייבת להיות קשוחה ומבוססת על מערך מבוצר. אולם היו מפקדים לא מעטים שצידדו, למרות העומק של 25 ק"מ בלבד, בהגנה ניידת. הויכוח התמצה כביכול בשאלה מעשית אחת: האם להקים מכשול מלאכותי, אשר ישהה לאורך כל הגזרה התקדמות צפויה של כוחות סוריים.

ביסודו של דבר היו שתי גישות בסיסיות: האחת אמרה כי רמת הגולן קטנה, בין הצבא הסורי ובין היישובים הקדמיים מפרידים 4-7 ק"מ בלבד. המרחק עד ליישובי עמק החולה אינו עולה על 25 ק"מ. כוח שריון מודרני יכול לעבור מרחק כזה תוך שעות ספורות. אם האויב יתקוף בהפתעה מובטחת לו הצלחה התחלתית משמעותית, אלא אם יאלץ להתמודד עם מערכות ביצורים, שיעכבו אותו ויאפשרו לכוחות המעטים שלנו בקו לשחוק אותו עד שיגיעו כוחות תגבורת עיקריים. לפיכך, חשוב לפגוע בסורים עמוק ככל האפשר בשטחם, להטריד אותם בהתקדמותם ולנסות לשבור אותם על מכשול מלאכותי, כמו תעלות נ "ט ומוקשים, שייבנה על קו הגבול ממש ובשליטה מלאה של מוצבים קבועים ומבוצרים ועמדות ירי רבות ומכנות לשריון.

התומכים בגישה השנייה טענו, כי אין סיכוי משמעותי שהסורים אכן יתקפו, שכן הם נוכחו בעבר, כי המלחמה מסוכנת להם יותר מאשר לנו. לאחר כשלונם במלחמת ששת הימים, שאותו הם תירצו בהפתעה וביתרון הישראלי במלחמת תנועה, הם נאלצו להפסיק גם את מלחמת ההתשה, שהיתה סטטית ומבוססת על ירי ולא על תנועה. כמו כן טענו, שאם הסורים יתקפו, כדאי לתת להם להיכנס. המוצבים יחייבו אותם להתפצל ואנחנו נאפשר להם לחדור אל תוך השטחים הפנויים שבין המוצבים ובין היישובים ונכה אותם. הם טענו כי המכשול המלאכותי מיותר, שכן חציית תעלת נ"ט נמשכת חמש דרות: "ארבע דקות לעמוד ולצחוק ודקה אחת בשביל לעבור".

לא אהבתי את הגישה הזאת. חשבתי, כי יש בה סכנה להערכת מצב אובייקטיבית, וכי היא מתעלמת מן ההתעצמות הענקית של צבאות ערב. סברתי, כי ייתכן שמותר, ואף רצוי, לךתת ליחידות קטנות של אויב לחדור פנימה אל תוך עומק השטח שלנו, ואז לכתרו ולהשמידו. אולם כאשר מדובר במאות ובאלפים של כלי שריון בשטח צר – הסיכון עולה על הסיכוי. לכן החלטתי לפרוץ תעלת נ"ט לאורך כל רמת הגולן. היה זה חלק מתפיסת הגנה כוללת, שלפיה נפתח באשר על סורים תוקפים הרחק ככל האפשר בתוך השטח שלהם. את הכוחות הפורצים נשבור על המכשול – תעלת נ"ט, גדרות ומוקשים, קרוב ככל האפשר לגבול. יחידות סוריות, שיצליחו לחדור מעבר למכשול, יושמדו בין המוצבים על ידי מכשולים פנימיים וכוחות עתודה ניידים…

התלבטנו בשאלת הדרכים לרוחב רמת הגולן ולעומקה: האם הן יסייעו יותר לסורים התוקפים או לכוחותינו המגינים. החלטנו שעם כל הסיכון הטמון בכך שהכבישים ישמשו את הסורים התוקפים הם יועילו לנו יותר בקידום כוחותינו לחזית ובארגון התקפות נגד מהירות ובביצוען. מה גם שמבחינה אסטרטגית לא ויתרו מעולם על זכותנו למתקפה מקדימה, או למלחמת מנע ובתחום הזה לכבישים ערך מכריע….

מבחינה צבאית טהורה, יש ליישובי גבול ערך עצום אם מכינים אותם כראוי. כל כוח יבשתי פולש חייב להתחשב בהם כבמערכים מוגנים, ודבר זה מקטין את כושר התמרון והפריצה ההתחלתיים שלו. אם השיקול הקבוע בסוגיה זו יהיה עוצמת אש ארטילרית, לא תהיה כלל אפשרות לחיים במדינת ישראל, שרוחבה אינו עולה על כמה עשרות קילומטרים. הגישה שהנחתה את תושבי הספר היתה, שככל שנברח מן הגבול ירדוף הוא אחרינו. בזכות הגישה ה זאת, המשיכה המדינה לחיות בשקט יחסי ולהתפתח….

נקודה נוספת בתפיסה הבטחונית הכוללת היתה הקמתם של מחנות צבאיים קבועים ברמת הגולן. לאחר מלחמת ששת הימים ישבו על המפקדות והיחידות שלנו במחנות ששירתו עד אז את הצבא הסורי – במעלה רמת הגולן ומסביב לקוניטרה. תקריות האש הראשונות וההפגזות הסוריות לעומק שטחנו גרמו לפינוי חלק מן המחנות הללו ואילו חלק מהם פונו משום שמרבית היחידות שירתו תקופות ממושכות, בחזיתות אחרות, בתעלת סואץ ובבקעת הירדן. מצב דומה שרר בחזית המצרית. ההפגזות הראשונות של מלחמת ההתשה כוונו אל מחנות צה"ל הסמוכים לתעלה, ובהן נפגעו חיילים ישראלים רבים. לפיכך פינוים אהיה אחד הצעדים הראשונים בהתארגנות מחדש לקראת סוג זה של מלחמה, שבו היה הירי הארטילרי מרכיב מרכזי. לעומת זאת, בבקעת הירדן נשארו כל המחנות קרובים לירדן , למרות ריבוי התקריות. לא ניתן היה להחליט על פינוים כאשר במקביל הוקמו, באותו טווח מהחזית, יישובים חדשים עם אוכלוסייה אזרחית. עובדה היא, כי עוצמת ההפגזות הירדניות מעולם לא הגיעה לזו של ההפגזות המצריות.

על בסיס הניסיון השונה בשתי החזיתות הללו ובהתחשב בתנאים המיוחדים של רמת הגולן והצבא הסורי, צריך היה למצוא שילוב נכון בין החשש מפני הידרדרות אל מלחמת התשה קשה ברמת הגולן ובין פיתוחה כמרחב התיישבותי אזור מחנות צבא קבועים.

המתנגדים לקידום המחנות לרמת הגולן היו אלה שהתנגדו גם להקמת יישובים בטענה, שעד להסכם השלום צריכה רמת הגולן לשמש פלטפורמה למלחמה בלבד. לכן יש בה מקום רק להתבצרות נרחבת וליחידות ניידות ומסתערות. הם טענו, כי את בסיסי התחזוקה והמנהלה יש למקם ככל האפשר מאחור ובהתחשב בטיפול השוטף, היעיל והמשתלם מבחינות מבצעית וכספית בלבד.

על פי התפיסה הזאת, יתפרסו לקראת מלחמה יחידות התחזוקה בפריסת שדה קדמית הנהוגה בכל חזית. יישובים ומחנות קבע רק יפריעו לניהול מדיניות לאומית חופשית עד המלחמה ולחופש הפעולה מבחינות אסטרטגית וטקטית של המהלכים הצבאיים תוך כדי מלחמה. הגישה הזאת התבססה בעיקר על הניסיון של מלחמת ההתשה המצרית.

המצדדים בקידום המחנות לרמת הגולן ראו בכך יתרונות בטחוניים וצבאיים: הצבא הסורי התארגן עם מרבית עוצבותיו – חי"ר ושריון – במרחב הקרב לחזית בהיותו בהיערכות חירום, ודבר זה קרה מדי קיץ, יכול היה הצבא הסורי לצאת למתקפת פתע ללא תזוזה כלשהי של הכוחות. ההתארגנות הזאת תחייב את צה"ל להגביר את כושר התגובה שלו. אפיק הירדן מנע תנועה חופשית מעמק החולה אל רמת הגולן וחייב שימוש בכבישים ובגשרים בלבד. לפיכך, טענו, יש חשיבות להחזקת כוח מרבי ברמת הגולן עצמה ולקידום מחנות אל סביבתה הקרובה. פריסה כאת תפחית את צפיפות התנועה על הגשרים ותקצר את המרחק בין המחנות ובין הפריסה המבצעית הקדמית. די יהיה בהתרעה קצרה ביותר כדי שהלוחמים יובאו אל המחנות, וללא סידורי הסעה מיוחדים ינועו בחופשיות בכלי הרחב הקרביים לעמדותיהם. לכך התלוותה תוכנית של הכנת מעברים נוספים על הירדן וסלילת דרכים חדשות, העולות מאפיק הנהר עד לצירים הקיימים ברמת הגולן.

בסיורים בשטח תוך עיון מדוקדק במפות ניסינו למצוא איזון בין שתי הגישות המנוגדות: הסיכון למחנות ולבסיסים מאש אויב מצד אחד והחיזוק האסטרטגי והטקטי לרמת הגולן מצד שני. כדי להימנע מצעדים מוגזמים סיכמנו לשנות את ההיערכות בשלבים ותך כדי בקרה: החלטנו להעלות את כל חטיבת הטנקים הסדירה למחנות קבע ברמת הגולן, לבנות עבור יחדיות מילואים מחנות סמוך לאפיק הירדן- רובם בצידו במערבי וחלקם בצידו המזרחי. האזור הזה היה מספיק קדמי ועם זאת מחוץ לטווח הארטילריה הבינונית של הסורים , שהיתה הרוב המכריע של הארטילריה שלה. טילים ומטוסי תקיפה מסוגלים להגיע גם עד למרכז המדינה , והוא הדין בכוחות מוטסים בהליקופטרים, ולכן הם לא היו גורם קובע בקבלת ההחלטה. ארטילריה רחוקת טווח היתה יכולה להסב נזקים אך היא תמיד מעטה וחשבנו כי ניתן לקחת את הסיכון הזה.