הפן האזרחי בתפקידי הצבא

כבר בשלבים הראשונים לתפקידי נוכחתי לדעת, כי מעבר לשאלות הנכבדות של מדיניות האש והביטחון השוטף חשוב מאד הקשר האנושי האישי והבלתי אמצעי עם תושבי הגבול – בקיבוצים, במושבים ובעיירות…

לא קל היה לקבוע סדר עדיפויות למערכות נגד חדירות, לחדרי ביטחון , למקלטים ולדרכים חקאליות, כאשר לנגד עיני עמדו ידידים אישיים. הרביתי לבקר בבתיהם ולשוחח עימם ולמדתי את אורחות חייהם. הערצתי את אומץ ליבם. שמתי לב לתגובותיהם הרגישות למשמע כל רעש ולעיני ההורים, הבולשות אחרי ילדיהם ומודדות כל הזמן את המרחק ביניהם ובין המקלט.

כאשר ביקרנו בעיירות ובמושבים נכנסנו לבתים קיצוניים ומרוחקים ביישוב, או לדירות שקירותיהן החיצוניים פונים אל עבר האויב. השתדלנו לעלות לקומות העליונות ולשהות קמעה בחברת דיירים, שהמרחק מדירותיהם אל המקלט הוא הגדול ביותר….

בגבול לבנון התעוררו הבעיות החברתיות הכלכליות הקשות ביותר. חלק מן הקיבוצים לא גדלו די הצורך על מנת ליצור חברה שתספק את עצמה בכל תחומי החיים במיוחד בתנאים של מתיחות בטחונית מתמדת. המושבים היו חדשים יחסית, ללא בסיס כלכלי, והקרקע שניתנה להם לא היתה טובה לעיבוד. קיננה בהם תחושת קיפוח באשר לכמות המשאבים שהוקצו להם ובאשר לאיכות הקרקע. בתחום החינוך היה מחסור מתמיד במורים. ההזדקקות לבתי ספר אזוריים ונסיעות הילדים בכבישי הגבול עוררו בקרב ההורים חששות מפני פיגועי מחבלים…

הפגישה הראשונה שלי עם ילדים תחת אש היתה בביקורי במקלטים ובגני הילדים בעמק הירדן ובבקעת בית שאן. לכאורה הם נראו ככל הילדים: שיחקו, אכלו ובכו. אולם די היה בהצצה חטופה אל הציורים שלהם, כדי לדעת שלדידם מלחמה אינה רק משחק, אלא דבר מוחשי ביותר….