תפיסת ההגנה ב- 1970

פיקוד הצפון צריך היה להתכונן לספוג בשטחו התקפות אויב, בלי להסתמך על רשות מדינית למלחמת מנע או מכה מקדימה.

המעבר מן המרחבים האין סופיים והריקים של סיני אל המרחב הצפוף באוכלוסייה של פיקוד צפון הגביר את ההתלבטויות בדבר תפיסת ההגנה של גבולות המדינה. מאז מלחמת ששת הימים השתרש המושג של גבולות בטוחים, כלומר, גבולות המרוחקים מריכוזי האוכלוסייה והנמצאים על פרטי נוף נוחים להגנה: תעלת סואץ, נהר הירדן ושורת התיילים והגבעות ברמת הגולן. למושג הזה הייתה משמעות מהפכנית על תפיסת הביטחון הכללית של ישראל מבחינות מדינית וצבאית.
ישראל הקטנה שלאחר מלחמת העצמאות פיתחה כמה עקרונות אסטרטגיים שעל פיהם התכוונה לנהוג כדי לשמור על ריבונותה ולהגן על שלמותה הטריטוריאלית ושלום תושביה. העקרונות המרכזיים היו: מלחמת מנע, שתפקידה להקדים ולפגוע באויב המתכוון לפגוע בישראל והעברת המלחמה אל שיטחו של האויב במגמה לצמצם למינימום את הנזק שלנו.
העקרונות האלה, והעובדה שניתן היה לעמוד מול האיום של הצבאות הערביים הסדירים עד למלחמת ששת הימים, אפשרו לישראל להחזיק על הגבולות כוחות קטנים יחסית לצורכי ביטחון שוטף, ונטרלו את הצורך להתבצר בהם לצורכי הגנה קשוחה, שהרי בלאו הכי כוונת ישראל הייתה לתקוף ולא להגן.
לנוכח הגבולות הבטוחים שלאחר מלחמת ששת הימים השתנתה התפיסה: ישראל לא הייתה עוד כה קטנה והייתה מסוגלת לעמוד במתקפה. לפיכך לא הייתה הצדקה מדינית למלחמת מנע והוחלט להתכונן לקרב הגנה, לפחות בשלב הראשון למלחמה. העברת המלחמה לשטח האויב תוכל להיעשות רק בשלב השני. המשמעות הצבאית מכך הייתה, כי יש לבצר את קו הפסקת האש ולהכינו לקרב הגנה, וכי יש להחזיק בו כוחות גדולים ולא סמליים בלבד, כדי שניתן יהיה לעמוד בפני מתקפת אויב.
במצב החדש הזה התגלו שתי בעיות: האחת נבעה מן האבסורד, כי דווקא כאשר אנו מוגנים על ידי גבולות בטוחים עלינו לפרוס בהם כוחות גדולים יותר והשנייה נבעה מההכללה, הגוזרת גזירה שווה על הגבולות השונים. החזית היחידה שבה נהנתה ישראל מחופש פעולה כמעט מוחלט להמתין למתקפת אויב הייתה לאורך תעלת סואץ. לעומת זאת, הן רמת הגולן והן בקעת הירדן אוכלסו עד מהרה ביישובים חדשים. מבחינת האסטרטגיה הלאומית, אילוצי פריסת הכוחות היו דומים לאילוצים הישנים, שנשארו תקפים בבקעת בית שאן, בעמק הירדן וגבול לבנון. רמת הגולן כה צרה- 25 ק"מ – שקשה היה להתייחס אליה כאל מרחב לחימה גדול גם לו הייתה נשארת פלטפורמה ללחימה בלבד בלי יישובים כלל.
לכאורה תפיסת הביטחון של ישראל באזורים האלה הייתה צריכה להמשיך להיות התקפית כפי שהייתה עד למלחמת ששת הימים, אולם למעשה היא נכללה בתיאוריה החדשה של גבולות בני הגנה. פיקוד הצפון צריך היה להתכונן לספוג בשטחו התקפות אויב, בלי להסתמך על רשות מדינית למלחמת מנע או מכה מקדימה.
ההשלכה של סיני על פיקוד הצפון הורגשה גם בתחום הצבאי הטהור – היערכות הכוחות ושיטת ההגנה. בעת מלחמת ההתשה בסיני התפתח ויכוח מדיני צבאי: האם חייב צה"ל להיערך על קו התעלה ולמנוע מן האויב כל הצלחה והישג, או להתפרס עם כוחות נייחים וניידים בעומק השטח ולתקוף נגד ולהשמיד כל כוח מצרי, שיצליח לצלוח את התעלה ולחדור לסיני.
שלוש פעמים מילאתי במשחקי מלחמה את תפקיד מפקד הצבא המצרי. בשלושת המקרים פעלתי עם כל הדיוויזיות לאורך כל התעלה ובכולם קבעו השופטים כי ההישגים הראשונים שלנו היו משמעותיים. המסקנה שלי הייתה, שיש לעשות כל מאמץ למנוע מן המצרים כל הצלחה ראשונית. הבנתי, כי התקפות הנגד שלנו על כוחות מצריים, שהצליחו לחדור לסיני בחיפוי שריון, ארטילריה ונשק נ"ט ייתקלו בהתנגדות עזה. לכן תמכתי בקו בר לב וחשבתי כי הוא הפתרון המתאים. הטעות במלחמת יום הכיפורים נבעה מן העובדה, שבשנתיים האחרונות שלפני המלחמה רוקנו את הקו מתוכנו, ולא בנו במקומו תפיסה ומערכת הגנה חלופיות. במקום השלמות של תפיסת המעוזים בשילוב עם כוחות ניידים, נבנתה על התעלה ממש,
לגובה רב, "סוללת שרון", ובאמצעותה קיוו למגר כל צליחה.
גם ברמת הגולן היו מפקדים, שהמליצו לאפשר לסורים לחדור לשטחנו ולהשמידם. הסכמתי, כי ניתן לעשות זאת כאשר הכוחות קטנים, אך בהתחשב בעוצמה החדשה שהסורים בנו וברצועה הצרה שעמדה לרשותנו, סברתי, כי יש להתארגן בהגנה קשוחה על קו הגבול ולפגוע בסורים הרחק ככל האפשר בשטחם.
יסודותיה של התפיסה הזאת נוצקו בתקופתו של דוד אלעזר. לאורך הירדן והירמוך בנה הפיקוד מוצבים, המתאימים לחילופי אש של ביטחון שוטף ולהגנה מפני התקפה רבתי במלחמה. ברמת הגולן נבנו עמדות בטון "סלע" כתשתית למוצבים שלמים שיוקמו מסביבם. בדרך זו קיווינו לשלב חשיבה של הגנה התקפית ומכה מקדימה, עם יכולת להתגבר על מתקפת אויב ולנפץ אותה על מערכי ההגנה.