שינויים ארגוניים

בשנים 1968-1969 ובתחילת 1970, כאשר פיקוד הצפון התמקד במלחמת הגבול בעמקים וברמת הגולן, התרכז המאמץ בגבול לבנון ובחיזוק ההגנה המרחבית. תחת פיקודו של מפקד המחוז, סא"ל איתן שמשוני, נעשתה עבודת תשתית מגוונת ויעילה: נסללו כבישי ביטחון למטעים, נבנו חדרי ביטחון בעיירות, במושבים ובקיבוצים, הוקמו מקלטים נוספים, אורגנו שיירות אבטחה לנסיעות בלילות, הוצבו מורות חיילות בבתי הספר ובגני הילדים והוקמה מערכת רפואית לשעת חירום ביישובים. אולם ידעתי, כי הצבא על שלוחותיו לא יתייחס לגבול הזה ברצינות הנדרשת, אלא אם יאורגן כגזרת לחימה תקנית. לכן הקמנו, כמו בגזרת העמקים וברמת הגולן, מפקדת חטיבה, התרכז את כל הפעילות המבצעית, ולה יהיו כפופים היישובים וכוחות ההגנה המרחבית וגם כוחות מיוחדים לתעסוקה מבצעית.

חילקנו את הגבול – בן 100 ק"מ – לגזרות משנה, חלקן תחת פיקוד יחידות צה"ל וחלקן תחת פיקוד יחידות משמר הגבול. המרחב העורפי נשאר תחת פיקוד המשטרה ומשמר הגבול. קבענו נהלים לשיתוף פעולה הדוק למרדפים אחרי חוליות מחבלים שיחדרו לגליל…

מבחינה אסטרטגית חשוב היה לפגוע במחבלים כך, שבסיסיהם יפורקו והם לא יוכלו להקים מרכז כוח ועוצמה לפעולות מאורגנות נגד ישראל. ניתן היה להשיג זאת בעיקר על ידי מבצעים גדולים, כמו מבצע "כארמה" ( 21 במרס 1968) בבקעת הירדן. אמנם, ביצוע הפעולה עורר ספקות מסוימים, אך הרעיון האסטרטגי שלה היה נכון: המחבלים נאלצו לנטוש הקמת בסיס כוח פלסטיני מדיני וצבאי סמוך לגבול. מכיוון שמבחינה מדינית נראה היה, כי מבצע כזה עדיין אינו אפשרי בגבול לבנון, נקטנו שיטות ואמצעים שונים כדי לצמצם את הנזק של פעולות המחבלים נגד ישראל ולפגוע בהם ככל האפשר.

נוסף על פשיטות אל תוך בסיסי המחבלים בכפרים ומחוץ למקומות יישוב הפעלנו באופן רצוף כוחות רבים במבצעים שוטפים: מארבים רגליים נייחים וניידים על צירי חדירה של המחבלים ליישובים, סיורי גבול רגליים ורכובים, סיורים רגליים וממונעים בתוך לבנון סמוך לגבול, התקפות אויר וירי ארטילרי על צירים שבשימוש המחבלים…….

המארבים והסיורים הרגליים משני עברי הגבול לא שיחררו אותנו מן הצורך לאבטח את התנועה האזרחית והצבאית בכבישים שבאזור הגבול. הפתרון של תנועה בשיירות הכביד מאוד על חיי האזרחים, ומערכת מכשול למניעת חדירות מחבלים עדיין לא היתה. כתשובה חלקית לאבטחת התנועה בין היישובים פיתח המח"ט, אל"ם בני ענבר, את שיטת סיורי הלילה. הרעיון כבר נוסה בעבר בעמקים וברמת הגולן, אך התוצאות היו קשות, כי לכוחותינו נגרמו אבידות רבו. לכן חיפשו בצה"ל שיטות חדשות. בעוד שבחזית הירדנית הושלמה המערכת השלב מוקדם יחסית והעניקה ביטחון לתושבים נאלץ פיקוד הצפון לאסור תנועות בלילה בחלקים גדולים של רמת הגולן. גזירה כאזת לא ניתן היה להטיל על יישוב ותיק וצפוף כמו זה שלאורך גבול לבנון. לכן הסכמתי להסתכן מחדש בהפעלת סיורי לילה אם יפותחו שיטות ואמצעים לאבטחה מרבית של שלום הלוחמים. תוך זמן קצר התגבש הרעיון המבצעי ונקראתי לאשרו…

הנסיון של פיקוד המרכז בבקעת הירדן ושל פיקוד הצפון בעמקים הצדיק לחלוטין הקמת מערכת של גדרות ומוקשים לאורך הגבול. מספר חדירות המחבלים פחת ואלה שהעזו ועברו דרכה אותרו על פי רוב, אך נפגעו במרדפים אחריהם לפעי שהספיקו לבצע את זממם. אולם ל"מערכת" היה גם חיסרון: לא ניתן היה להסתער דרכה על האויב היורה , בעיקר בגלל המוקדים. בגבול לבנון המערכת היתה רק לאורך קטעי גבול מסוימים, ובקטעים האלה ירו המחבלים על הסיורים מעברה השני. התגברנו על הקושי הזה בכך, שלא הטמנו מוקשים באזורים רבים ופיתחנו שיטת הסתערות דרך מכשול המערכת. היוזמה באה ממפקד החטיבה בגבול לבנון, אל"ם בני ענבר, בתגובה למקרי הירי הרבים באזור מטולה. ממערב למושבה, למרגלות הר גבוה, משתרע הכפר כילא, שממנו יצאו פעמים רבות מחבלים לתקוף באשר את סיורי הבוקר בין מטולה וב ין משגב עם.

ענבר הנחה את הסיורים להסתער עם זחלמ"ים דרך הגדרות. ואמנם – להפתעת המחבלים- שהסתתרו בביטחון בין הסלעים ופתחו באש מטווח של מטרים ספורים – פנו אליהם הזחל"מים במהירות, דרסו תוך מטחי אש רצופים מכל כלי הנשק את הגדר והסתערו עליהם תוך כמה שניות….

במשך הזמן הכנסנו חלק מן המארבים עמוק אל תוך שטח לבנון, כדי להפתיע את המחבלים באזורים שבהם הכוננות שלהם היתה נמוכה יותר, כמו כן הרבינו בסיורים התקפיים בכל המרחב תוך הנחתת אש, ארטילריה, מרגמות ונק"ל, על ריכוזים ידועים שלהם ועל מקומות מסתור צפויים שלהם בטבע. הפעילות הזאת פגעה במחבלים, אך לא זיעזעה את מאחזיהם הסמוכים לגבול, והם חיפשו שיטות חדשות לפגע בכוחותינו – אזרחים וצבא – בלי להסתכן יתר על המידה.