מחבלים – מדיניות

בינואר 1972 התמנה רב אלוף דוד אלעזר לרמטכ"ל. מטבע הדברים חלו שינויים , במיוחד לנוכח התעוררות גל של פעילות חבלנית. מבחינה צבאית היה עלינו להגדיר את הנזק הנגרם למדינת ישראל מפעולות המחבלים מול הסיכון של הידרדרות למלחמות – מוגבלות או כלליות- עם הצבאות הערביים הסדירים. מבחינה מדינית היה על ישראל לנתח את הקשיים המדיניים העלולים להתעורר בעקבות הפעלת עוצמות צבאיות גדולות בעומק שטחן של המדינות השכנות, ובמידת הצורך גם במדינות רחוקות, שמהן פועלים המחבלים, כמו לוב ואלג'יריה.

סברתי, כי לא ניתן לפתור את הסכסוך בינינו ובין שכנינו במלחמה וכן לא את השאלה הערבית פלסטינית. האמנתי, שישראל חזקה הינה תנאי להשלמה ערבית עם קיומה, לפחות לגבי רוב המדינות השכנות. עם זאת, טענתי, מדינה חזקה וצבא חזק אינם חייבים להוכיח את עוצמתם באופן בלתי פוסק על ידי מבצעים צבאיים. אמרתי, שמכיוון שישראל הינה מדינה קטנה אסור לה לעבור גבול מסוים של הפעלת כוח תוך פגיעה מיותרת במוסכמות המקובלות בעולם.

על אף שלבנון הינה מדינה חלשה מבחינה צבאית חשבתי, כי פעילותנו בה חייבת להיות מבוקרת וכי יש לבחון בדקדקנות את הסיסמה "להכות במחבלים בכל מקום ובכל זמן". הסיבות לכך מדינית ומוסרית. מדינית – כדי שלבנון לא תהפוך למדינת עימות נגד ישראל ולא תהיה גרורה סורית. מוסרית – לא ניתן להתעלם מן העובדה, שהמחבלים פועלים נגדנו ממדינות רבות אחרות, ואנו מגיבים בעיקר כלפי לבנון, רק מפני שהיא חלשה, וזה קל יחסית.

ביחס לסוריה, החישובים שלנו היו שונים ומעשיים. הנחנו, כי השאלה הערבית-פלסטינית אינה ניתנת לפתרון בדרך מלחמה וכי הדרך לפתרון מדיני תהיה ארוכה וממושכת ולכן, תהינו, האם נוכל לחיות עם פעילות מחבלים לאורך הגבול ולא להיגרר למלחמה עם סוריה, ודרכה עם המדינות בערביות האחרות.