קטע רביעי

"אני מבקש לקרוא מפקדים למכשירי הקשר.

ההתרגשות בין החבר'ה בולטת לעין. איש לא מנסה להסתירה. מציעים לי לכתוב את הפקודה ולנסחה כיאות למעמד. אני מסכם לעצמי את התכנית. גם הפעם ינועו הטנקים ראשונים, שלא לסכן לוחמים.

אני מקבל את מקרופון המכשיר של סנדרוביץ'. העשן נמוג והחומה נראית עתה ברור לכל אורכה. אין ספק שזהו רגע הסטורי מאין כמוהו. הפקודה צריכה להלום את השעה. אין להתבייש בפראזות. מותר לתת פורקן לרגש ולהתלהבות. כל המפקדים מאזינים.

"חטיבת הצנחנים 55". ברגע זה אין טעם לשמור על קוד בטחוני. לשחרור ירושלים לא הולכים מיספרים ברשת קשר.

מגיע לאנשים וליחידות להיקרא בשמותיהם: "אל מפקדי הגדודים. אנחנו יושבים על הרכס שצופה לעיר העתיקה ועוד מעט אנחנו עומדים להיכנס

אליה – העיר העתיקה של ירושלים שמאז כל הדורות חולמים עליה ושואפים אליה. אנחנו נהיה הראשונים שנכנס אליה. הטנקים של איתן מתקדמים משמאל ויכנסו לשאר האריות. גדוד 28 וגדוד 21 – לנוע אל השאר. גדוד 66 – לנוע אחריהם. לנוע, לנוע אל השאר. מסדר סיום יהיה על הרחבה למעלה. עד כאן. עבור!."

מג"ד 66 מדווח על ירדני בסביבתו. הוא מקבל פקודה חוזרת: "תשאיר כוח קטן ותרד למטה. תן לטנקים פקודת אש על החומה."

המג"ד עונה: "מפה קשה. טווח גדול ועשן. האם לא רצוי שירוצו אליך למטה?."

אנחנו זקוקים ולכן אני עונה: "לא – ממקומם אש!".

אל הסיירת של קפוסתה אני קורא בנפרד: "נוע לצומת עזריה ותחסום אותה!".

החבר'ה סביבי עוצרים נשימה ומאזינים. הפגיעה בכללי הביטחון מפתיעה אותם אולם הם מרוצים. הכל אחוזים בשמחת ההתלהבות. קולו של הרב גורן בוקע מהמכשיר: "הלו מוטה, הלו מוטה, יש לי בשורה טובה מאוד בשבילך. איפה אתה?."

אני עונה לו מיד: "תגיע לשער האריות!."

תשובה: "אני בא מיד!".

תוך כדי מתן הפקודה ממשיכים הטנקים בהתקדמותם על הכביש.

הראשונים כבר מתקדמים אל הגשר. המפקדים מאשרים. הכל ברור.

(מתוך "הר הבית בידינו", ע"מ 308-309)